Amir Peretz 2013

http://amirperetz.blogspot.co.il/

עמיר פרץ השר להגנת הסביבה - מפלגת התנועה Apr
27 עמיר פרץ השר להגנת הסביבה דוד בן בסט


פורסם לפני 6 days ago על ידי עמיר פרץ


Apr
27 השר עמיר פרץ התייחס להצהרה האמריקנית בסוגיית הנשק הכימי הסורי


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: שר הביטחון, סוריה, ברק אובמה, נשק כימי, מפלגת התנועה, עמיר פרץ


Apr
27 השר עמיר פרץ צריך לנסות להימנע משביתה במשק


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: בור תקציבי, מפלגת התנועה, תקציב המדינה, שר האוצר, עמיר פרץ
Apr
27 השר עמיר פרץ - תפקידו החדש במשרד להגנת הסביבה


השר עמיר פרץ - תפקידו החדש במשרד להגנת הסביבה
"יש מקומות בארץ שמתנהלים כמו עולם שלישי"



איילה חסון: שלום לך, השר לאיכות הסביבה, עמיר פרץ

עמיר פרץ: שלום וברכה איילה, שלום למאזינים

איילה חסון: איך אתה מרגיש עם המשרד שלך ?

עמיר פרץ: המשרד הוא בהחלט משרד מרתק, בנושאים ממש מעניינים, יש אנשים מאוד טובים במשרד , אני מאוד נהנה לעבוד שם, אני עובד מבוקר עד עד ערב..

איילה חסון: זה עולם שלם שאתה בעצם נחשף אליו..

עמיר פרץ: תראי, זה עולם שכל אחד מאיתנו איך לומר.. כל אחד מאתינו הולך לידו, נוגע בו קצת אבל לא צולל לתוכו, ועכשיו אני צולל לתוכו ואני פשוט מוכרח לומר לך שהמסקנה הראשונה שלי..

איילה חסון: עם שנורקל או עם בלונים?

עמיר פרץ: אי אפשר להפריד בין צדק חברתי לצדק סביבתי, איפה שאת רואה שיש איכות סביבה ירודה, שם תדעי שגם מצב התושבים מאוד גרוע. זה ממש מקיש אחד על השני

איילה חסון: כן, זה גם עניין של חינוך ומודעות

עמיר פרץ: אני אספר לך, יש לך דקה?

איילה חסון: יש לי דקה

עמיר פרץ: אוקיי, אז תראי, דבר אחד שגילית עכשיו שיש מקומות בארץ שממש מתנהלים כמו עולם שלישי, למשל יש מועצה בדרום, מועצה של יישובים בדואים שאין שם מערך פינוי אשפה בכלל. כלומר, אין בתכנית העבודה של אותה עירייה, לא משאיות, לא צריך לפנות, פשוט הכל שורפים. ואני קבלתי החלטה, במקום שנעשה תכניות להפרדת פסולת, רק ליישובים חזקים, דווקא להתחיל ביישובים החלשים ביותר. שם אני מתכוון להכנס למיישם מאוד גדול. מצד שני, יש נושא כל כך גדול כמו אמוניה, שבטח היום לא יהיה לך זמן להכנס אליהם.

איילה חסון: לא יהיה זמן, אבל זה דבר רלוונטי , במיוחד אחרי מה שראינו בוויק או טקסס, המודעות לכל העניין הזה, טוב זה גם תלוי במיסוי באותם מקומות אתה יודע..

עמיר פרץ: איפה, בנושא הגז?

איילה חסון: לא, בנושא האשפה וכ"ו, לא פשוט , העיריות..

עמיר פרץ: לא לא זה מצב לא..

איילה חסון: אתה רוצה משהו מזעזע? בירושלים בשכונות יותר מוחלשות הם מעזים לשים את הצפרדעים. אתה יודע מה זה צפרדע?

עמיר פרץ: כן וודאי.

איילה חסון: מפלצת אשפה, עם חתולים בשדה רעב שבעצם שבעים אחרי הסיור בצפרדע, מסתובבת שם בשכונות אחרות, בוטנים כאלה מתקנים, ושמים שם פחים קטנים ועושים כל יום, זה דברים.. כל הדבר הזה של הצפרדעים זה דבר שצריך לסלק אותו, פשוט להעיף אותו.

עמיר פרץ: אני בהחלט מסכים איתך, אני מתכוון להפוך את ה סדר. עד היום כל השיטה בסבסוד הממשלה היא, למי שיש מצ'ינג מקבל, למי יש מצ'ינג בדרך כלל? לחזקים, ואז החלשים נשארים בשוליים, גם כל שיטת ה.. חייבת להיות מוטמנת מתחת לפני הקרקע. יש לי באמת באמת..

איילה חסון: מאה אחוז. זה דברים שנוגעים לחיינו והעיריות מרשות לעצמן באזורים שאנשים לא יודעים לעמוד על שלהם, לשים צפרדעים מכוערים , צפרדעים מכוערות משהו..

עמיר פרץ: צפרדע בלתי נסלת, צפרדע בלתי נסבלת

איילה חסון: צפרדע .. מבלי להעליב את הצפרדעים אתה יודע..טוב, עכשיו בוא נעבור לדברים אחרים, אהה.. אסף פרץ..

עמיר פרץ: רק דבר אחד אני רוצה להגיד לך

איילה חסון: בבקשה

עמיר פרץ: אני בהחלט מתכוון לעשות מהפכה, גם בתפסיה במערכות החינוך להכניס את זה כמה שיותר..

איילה חסון: יש מודעות

עמיר פרץ: אני פניתי, ואני מתכוון במסגרת השירות האזרחי, בתוך חוק שוויון בנטל , דרשתי אתמול לתת לנו קצנים של חמש מאות איש, להכנס לאוכלוסיות חרדיות והערבים, כדי ששם גם נחנך, וגם ניתן שירות יותר טוב

איילה חסון: אבל אני אומרת לך בוודאות, אני אומרת את זה מתוך עדות אישית, מהבית. יש חינוך מדהים ברמה הגבוהה לנושא הזה של איכות סביבה ואיכפתיות כזאת, ומחזור והפרדה וכל הנושא הזה, הוא נמצא.. הילדים שלנו הם ברמת מודעות עילאית בנושא הזה

עמיר פרץ: נכון מאוד

איילה חסון: ואתה כמובן לא בכל האוכולוסיות לצערנו.

עמיר פרץ: נכון

איילה חסון: טוב, למלחמות. תהיה מלחמה לדעתך?

עמיר פרץ: אני מאוד מסתייג מהמושגים האלה, אני חושב שכאשר הולכים למאבקים מהסוג הזה על תקציב יש שתי תפיסות עולם. יש כאלה שאומרים, תראו לא נגיע לכלום אם לא תהיה שביתה, ויש כאלה שאומרים, בואו נעשה כל מאמץ להגיע לאותה תוצאה לפני שביתה. עכשיו אני מאוד מעריך את העובדה שהממשלה עושה בהחלט להתמודד עם בור תקציבי, אין דרך להמנע מזדה, וכל אחד מאיתנו יצטרך לתרום מחלקו. אבל בדרך , שקובעים מי תורם מה, ההידברות היא מפתח לא רק לחיים של ימי המאבק והשביתות אלא גם לחיים של הימים שאחרי, אחרי שיתוף הפעולה בין הקבוצות השונות במשק, גם המעסיקים, גם העובדים, גם הממשלה בראש ובראשונה , הוא שיתוף פעולה נחוץ כדי להגביר את הפריון, לגביר את..

איילה חסון: אמר השר כץ, אצלנו בשידור, שמי שלא מבין שימי הוועדים הגדולים חלפו , לא מבין באיזו זירה הוא פועל. היום הציבור הוא זה שאומר את דברו והוא אומר אותו את דברו בקול רם, צלול, חזק ומגיע לתוצאות. ראינו את זה גם, כמו שחנן ציין פה, בנושא של נוחי דנקנר, ראינו את זה בנושא של "אל על", הציבור לא היה עם אל על, הציבור היה עם ההחלטה לעשות "שמיים פתוחים", אתה צבעת נגד, ואני חושבת שבנושאים של רפורמה בתחבורה, הציבור גם יהיה בנושא הזה, כי כולם לא מבינים למה המחירים של המכוניות פה בארץ הם מוטרפים.

עמיר פרץ: קודם כל תראי..

איילה חסון: מעבר למיסוי הכבד כמובן, שגם פה אולי תצטרך להישקל מחשבה, אבל איפה אתה בנושאים האלה?

עמיר פרץ: תראי איילה, אני חושב שעושים פה באמת עושים פה.. מהרבה מאוד נושאים מקשה אחת, והם לא מקשה אחת , אני בנושא שמיים פתוחים המלצתי לממשלה, קחו עוד שבוע נשימה, תגיעו להסדר על הוצאות הבטחון של על אל, ותעשו את זה בהסכמה, ובעצם הגיעו לאותה תוצאה שיכלו להגיע לפני השביתה, עכשיו כי עכשיו את מדברת על שינוי מיסים ברכב, להפך אני מאוד בעד הרפורמה של השינוי במיסוי הרכב, אני גם המלצתי לשר האוצר על המיסוי הדיפרנציאלי שהמכוניות הפחות מזהמות יקבלו מיסוי פחות גבוה והמכוניות יוקרה יש מחיר על זה, אני בעצם, המשרד שלנו, המשרד שהמליץ, אני באופן אישי שלחתי לו מכתב על כך, שיש מקום לעשות דיפרנציאציה במיסוי, אבל..

איילה חסון: כן אבל אז אתה אומר שאני יכול לפגוע במשאיות וכל מני דברים כאלה

עמיר פרץ: לא לא, עושים את ההבחנה, אבל אם כבר מגיעים לשאלות של אפשרות של לעשות משהו דיפרנציאלי, כשמדובר ברכב הכל אפשרי וכשאומרים אוקיי אתם רוצים להעלות את המע"מ בואו נעשה מע"מ דיפרנציאלי, בוא נקבע שלוש שבע מאות, רמה אחת של מוצרי יסוד, רמה אחת של מוצרים יפים וחיוניים , רמה שלישית של מוצרי יוקרה, ובואו נעשה מע"מ לכל קבוצה כמו שמקובל דרך אגב בצרפת, בהרבה מקומות אחרים בעולם גם כן, כי כשמשפחה רוצה לקנות לחם, בגדי ילדים חיתולים וכ"ו אז אתה רוצה להקל עליהם, אתה יודע שאילו משפחות שאתה באמת אפשר אפשר להקל עליהם, ולהשאיר להן הכנסה פנויה גם לשכור דירה וגם לתחומים אחרים

איילה חסון: כשאתה שומע את שלי יחימוביץ', ברור הנקודה הזאת ברורה השר פרץ, כשאתה שומע את שלי יחימוביץ' יוצאת בחריפות נגד התכניות של לפיד איפה ליבך נמצא?

עמיר פרץ: תראי אני שופט עניינית. יש נושאים שאני אתמוך בלפיד, יש נושאים שאני אתנגד להם, אין לי כוונה להיסחף לשאלות פוליטיות מי מרוויח מי מפסיד, אני חושב שיש נושאים ששלי יחמוביץ בהחלט מציגה אותם בצורה נכונה, ויש נושאים שאני חושב שמגזימים בהם, וכשמגזימים בהם אתה לא מצליח להשיג הישגים. אני בהחלט מתכוון להאבק על כל סעיף וסעיף בממשלה, אני רואה את עצמי כסמן החברתי בתוך הממשלה, אני רואה בזה תפקיד מאוד חשוב ,פרט לתפקיד שבגללו נכנסו לממשלה זה לנסות לקדם את התהלי ך המדיני, אבל אין ספק שהתקופה הזאת היא תקופה סוערת מבחינה כלכלית, אפשר לעשות, איך לומר.. הידברות עם קצת יותר תשומת לב, לרדת , להשקיע יותר , לנסות להגיע להסכמות, אפשר להוציא..

איילה חסון: תגיד לי, עיני זה כבר לא עיני של פעם

עמיר פרץ: מה זה משנה? החכמה היא מי ישבור את מי? לא.. אי אפשר שכל הזמן השאלות יהיו מי מפסיד מי מרוויח מבחינת כיסופי הכוחות הפוליטיים, צריך לראות מי מפסיד ומי מרוויח מבחינת האזרחים , מבחינת פיתוח המשק.
אמוץ שפירא: בדיוק זאת הנקודה. השר עמיר פרץ, בוקר טוב. כמעט הייתי קורא לך מיסטר סטרייק, מיסטר השביתות שלפני עשר שנים שהובלת. עכשיו, דברנו על הכל. אבל המפתח מתחת לפנס ולא איפה שהוא עבד. הוועדים הגדולים, זה שם המשרד החדש, הרי כאשר מדבר השר כץ על בניית נמלים מתחרים מולה קיימים על רפורמה שם, בעצם זה הממשלה הזאת עם זהות דומה בין שר אוצר לראש ממשלה ולרוב השרים , אתה היית בבדידות, אתה בסוף הלנדר אמרת כמה פאיניקים לשעבר הולכים להיכנס בגדול בוועדים הגדולים , איפה אתה תימצא כאן או איך אתה רואה את זה?

עמיר פרץ: אני חושב שבאמת אלה הצהרות פוליטיות, בוא ...לטפח מה שנקרא את האויב כדי שאתה תעבור בשלום את הרפורמות כך עשו עם החרדים, ואני לא בעד השנאות האלה, סליחה מה זה ועדים? ועדים זה איזה מושג פסול? הרי דברה קודם איילה על העניין של נוחי דנקנר, אם היו מקשיבים לנו, נוחי דנקנר לא היה הופך למין בעל שליטה בהיקפים כאלה שאחר כך כל אחד שוכח במה הוא שולט, אם היו מקשיבים לנו , ואתה זוכר שאחד הנושאים המרכזיים שהיו במאבקים שאני ניהלתי זה למנוע אפשרות שיעשו תספורות לאזרחים בחסכונות שלהם כאשר העבירו באפסה אחת, במכה אחת, את כל החסכונות, את כל קופות הגמל, את כל הפנסיה, העבירו את זה לשוק הפרטי, וראו בזה בית מקדש שהכל שם התנהל אחרת. והיום מי משלם? אתה משלם מקופת החיסכון שלך, איילה משלמת, כולנו משלמים, לכן צריך גם להקשיב, אי אפשר לחשוב שהאמת נמצאת רק בצד אחד, ואני לא חושב שהוועדים זה מושג פסול, להפך. הם אנשים רציניים שאפשר להגיע אתם להסכמות, אפשר להגיע איתם להבנות וללכת יחד איתם לרפורמות מאוד חשובות.

איילה חסון: תודה רבה לך השר עמיר פרץ.
פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, התנועה
Apr
26 עמיר פרץ השר להגנת הסביבה בנאום במליאה לציון יום כדור הארץ


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: יום כדור הארץ, חברתי, השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, התנועה
Apr
26 עמיר פרץ השר להגנת הסביבה תקציב המדינה 2013


מיכה פרידמן : בן שיחנו הוא השר להגנת הסביבה, לשעבר יו"ר ההסתדרות, איש התנועה, עמיר פרץ בוקר טוב לך.

השר עמיר פרץ : בוקר טוב מיכה, בוקר טוב למאזינים.

מיכה פרידמן : שר האוצר לפיד העיד על עצמו, אך שלשום כי הוא רואה בעצמו את המגן על האדם העובד. האם אתה מוצא הלימה בין ההצהרה הכמו סוציאליסטית הזאת, לבין התכנית הכלכלית שהממשלה, שגם אתה חבר בה, עומדת להציג.

השר עמיר פרץ : קודם כל אני מאוד מסתייג מכל השימוש בביטויים האלה של הולכים למלחמה, עוד לפני שהיה ניסיון אולי הפשוט ביותר לקיים הידברות כלשהי, לנסות להגיע להסכמה.

מיכה פרידמן : הרוצה בשלום ייכון למלחמה, אתה יודע.

השר עמיר פרץ : כן, אבל אני חושב שביטויים כאלה הם יכולים להיות טובים כשאתה מדבר על אויבים של ממש. אני לא חושב שכדאי לדבר במונחים שכאלה כשמדובר על אזרחי ישראל. בסופו של דבר מדינת ישראל מורכבת מקבוצות, קבוצות, כולם מנסים לתרום את חלקם לצמיחת המשק, לעיצוב המשק, וודאי אוכלוסיית העובדים בישראל היא אוכלוסייה שעל גבה מונח הנטל המרכזי של צמיחת המשק ואני...

מיכה פרידמן : אתה יודע, פתאום אני נזכר... פתאום אני נזכר שככה תאצ'ר דיברה על ה... נקרא להם האספסוף שמפגין נגדה כאשר היא השיתה עליו גזרות כלכליות. יכול להיות שיאיר לפיד רוצה להיות תאצ'ר בעידודו של נתניהו.

השר עמיר פרץ : כן, אני בהחלט מבין את תפיסת העולם של יאיר לפיד, הרי זה לא דבר מפתיע. אבל יחד עם זאת, התהליכים שמתקיימים כאן הם תהליכים שבסופו של דבר יגרמו נזק מיותר. כי הרי בוא ניקח את המודל הזה של השמים הפתוחים. ההסכם הזה שלסבסד את מרכיבי הביטחון של החברות הישראליות, יכל להתרחש הרבה לפני שפרצה אותה שביתה שהיתה שביתה קצרה לשמחת כולנו, שהרי תפיסות בעולם בכל מה שקשור...

מיכה פרידמן : בוא לא נרחיב על העניין הזה כי אנחנו רוצים ללכת על ה... בעצם אתה אומר אפשר היה לפתור את זה בלי המלחמה, אפשר היה להגיע לאותו הסכם. היא היתה מיותרת.

השר עמיר פרץ : אני רוצה רק משהו עקרוני.

מיכה פרידמן : כן.

השר עמיר פרץ : יש הרי תפיסות עולם בסכסוכי עבודה. יש כאלה שאומרים אין ברירה, שום דבר לא ייפתר בלי שביתה, כולם שקוקים לשביתה, כולם רוצים אותה, ויש כאלה שאומרים שאפשר לעשות מאמץ להגיע להסדרים לפני השביתה. אני בהחלט חושב מניסיוני שנכון שהייתי במאבקים רבים ובשביתות רבות, אבל חלק גדול מהנושאים החשובים ביותר במשק, נפתרו בהידברות ויש מקום וחשיבות בלתי רגילה, גם להמשך העבודה המשותפת, הרי לא גומרים רק בדיוני תקציב, יש עבודה משותפת גם ביום שאחרי.

מיכה פרידמן : תגיד לי איפה הלב שלך בעת הזאת, אם הממשלה שאתה חבר בה, שהולכת לעשות חתיכת תקציב דרקוני שיפגע בכל שכבות השכבה, או עם אלה שיפגינו נגדו וישבתו במקום שממנו גם אתה הובלת בעבר שביתות לא קטנות כאלה.

השר עמיר פרץ : חד משמעי. הלב שלי נמצא עם ציבור העובדים, הלב שלי נמצא עם ציבור החלשים במדינה הזאת, עם האוכלוסיות שחלילה יכולות להיפגע. אני מתכוון לנהל את המאבק בתוך הממשלה

מיכה פרידמן : איפה היד שלך באמת נמצאת, זו שאלתי הבא, אם הלב נמצא עם העובד, היד עם הממשלה שאתה חבר בה, תצטרך להצביע בעד התקציב הזה בכנסת, כחלק מן המשמעת הקואליציונית.

השר עמיר פרץ : אני חושב שהעניין של ההצבעה הוא דבר חשוב, אבל מה שחשוב זה מה, מה המאבק שאני אנהל בתוך הממשלה

מיכה פרידמן : תן לנו כותרת.

השר עמיר פרץ : אני מאוד מקווה להצליח ל... קודם כל לשנות את האווירה, התפקיד שלי לשנות את האווירה, התפקיד שלי לצמצם את הגזירות, להסביר את המשמעויות לכל אותם שרים שהגיעו לא מכבר לממשלה ואולי זקוקים בכל זאת

מיכה פרידמן : ללמוד, תגיד את המלה, ללמוד.

השר עמיר פרץ : לא, לא ללמוד חלילה, אני לא מטיף לאף אחד, אבל אין ספק בכלל שהתרומה שלי בתוך הממשלה תהיה ליצור את האיזון הנכון, אני מתנגד התנגדות מוחלטת למספר גזרות שהן גזרות שאין בהם שום תועלת, לא לצמיחה, בוודאי הם לא חלק מההגנה על האדם העובד, כפי ששר האוצר מצהיר. חלק גדול מהניסיונות הם בדיוק להפוך את האדם העובד לנקודת מטרה, למטרה דמות ולא לאדם

מיכה פרידמן : כן.

השר עמיר פרץ : שהוא הופך הדמות שאיתו צריך להצמיח את המשק. ולכן עמדתי חד משמעית, אני בהחלט מתייצב לצדם של האוכלוסיות החלשות, לצדם של מעמד הביניים וודאי לצידו של ציבור העובדים בתוך הדיונים הקשים שיהיו בתוך הממשלה, וגם בוויכוח הציבורי שמתקיים היום.

מיכה פרידמן : אתה ועופר עיני למרות שאסור להשמיע את השם הזה באוזניך.

השר עמיר פרץ : למה? אנחנו מדברים, הכל בסדר.

מיכה פרידמן : אה באמת.

השר עמיר פרץ : כן וודאי, וודאי.

מיכה פרידמן : סוג של חדשה. טוב, נפתח את הסוגיה הזאת בשיחה הבאה בינינו

השר עמיר פרץ : כן.

מיכה פרידמן : עמיר פרץ, תודה רבה.

השר עמיר פרץ : תודה רבה ואני מאוד מקווה שכולם ירדו מההתלהמות הזאת, ייכנסו לשולחן המו"מ, ויגיעו להסדרים לפני שתפרוץ שביתה מיותרת.

מיכה פרידמן : כן, תודה.

פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: חברתי, השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, התנועה
Apr
26 עמיר פרץ השר להגנת הסביבה הציג את יעדיו בכנסת


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: חברתי, השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, התנועה
Apr
23 עמיר פרץ השר להגנת הסביבה - יום כדור הארץ


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: יום כדור הארץ, השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, שר להגנת הסביבה
Apr
23 עמיר פרץ השר להגנת הסביבה - טקס חלוקת הגלובוס הירוק


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: יום כדור הארץ, השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, שר להגנת הסביבה
Apr
23 עמיר פרץ - השר להגנת הסביבה - בית ספר בראש העין


פורסם לפני 1 week ago על ידי עמיר פרץ
תוויות: יום כדור הארץ, השר להגנת הסביבה, הגנת הסביבה, עמיר פרץ, שר להגנת הסביבה



טוען...
שלח משוב

Tony Blair July 2012

Blair says leak of Palestine papers 'destabilising' for peace process

Former prime minister, now Middle East peace envoy, says intention of leak 'was to be extremely damaging'

• Andrew Sparrow, senior political correspondent
• guardian.co.uk, Friday 28 January 2011 06.57 EST

Tony Blair said the leak of the Palestine papers was 'destabilising' and had damaged the peace process. Photograph: Vincent Kessler/Reuters

Tony Blair today accused those responsible for the leak of vast numbers of papers about talks between the Palestinians and the Israelis of wanting to seriously damage the peace process.

The former prime minister – now a Middle East peace envoy – said the release of the confidential documents prepared by Palestinian negotiators had been "destablising".

But, in an interview on BBC Radio 4's Today programme, he urged the Palestinians to ignore the damage caused and press ahead with the drive for peace.

Thousands of pages of Palestinian documents covering more than a decade of negotiations withIsrael and the US were obtained by al-Jazeera television and shared exclusively with the Guardian.

The papers revealed that Palestinian negotiators were willing to go much further in offering concessions than their people realised.

Asked how much damage the leaks had caused, Blair told Today: "I think it's hard to tell right now, but its intention was to be extremely damaging.

"I think, amongst Palestinians, it is slightly less hyper than it is elsewhere in the region. Most people, when they sit back and think about it, you would expect people to be negotiating, to be putting forward positions, taking them back."

Blair said he knew from his experience in Northern Ireland how damaging leaks of this kind could be.

"We could not have done the Northern Ireland peace process if, the entire time, [information] was being put out there with a pretty severe spin on it. So I think it is destabilising for the Palestinians," he added.

But he also said the Palestinians should not let the leak undermine the peace process. "I think we've just got to be big enough and strong enough to say, OK, whatever al-Jazeera are putting out, we're going to get on with making peace," he said.

In the interview, Blair also said Egypt should "evolve and modernise", but in a way that ensured stability.

"The challenges have been the same for these countries for a long period of time," he added. "The question is how they evolve and modernise, but do so with stability. The danger is [that] if you open up a vacuum, anything can happen.

"All over that region, there is essentially one issue, which is how do they evolve and modernise, both in terms of their economy, their society and their politics.

"All I'm saying is that, in the case of Egypt and in the case in Yemen, because there are other factors in this – not least those who would use any vacuum in order to foment extremism – that you do this in what I would call a stable and ordered way."

Blair said the west should engage with countries such as Egypt in the process of change "so that you weren't left with what is actually the most dangerous problem in the Middle East, which is that an elite that has an open minded attitude but it's out of touch with popular opinion, and popular opinion that can often – because it has not been given popular expression in its politics – end up frankly with the wrong idea and a closed idea."

• © 2012 Guardian News and Media Limited or its affiliated companies. All rights reserved.

Netanyahu Sara 31st May 2012 Galey Zahal

קיללה את שרה נתניהו בקניון - ונעצרה לחקירה

הדס שטייף 17:37 , 31/05/2012 הביקור של אשת ראש הממשלה בקניון אבנת בפתח-תקווה בדרכה לצפון הסתיים באירוע לא נעים: מאבטחיה של שרה נתניהו נאלצו להשתלט על עוברת אורח שקיללה את הגברת הראשונה. תחילה חשבו כי גם ירקה עליה. שוטרים הוזעקו למקום, עצרו את האישה ולקחו אותה לחקירה. טרם ברור מה הוא בדיוק הרקע לאירוע מבקרת בקניון אבנת בפתח-תקווה נעצרה בצהריים (ה') לאחר שקיללה את אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. מאבטחיה של נתניהו עצרו את האישה ומסרו אותה לידי כוחות שוטרים שהוזעקו לקניון ועצרו אותה, תחילה בחשד כי ירקה על נתניהו. הגברת הראשונה נכנסה לקניון בזמן שהייתה בדרכה לביקור בצפון. לפני כשבועיים החל בבית הדין לעבודה בחיפה משפט בתביעה נגד נתניהו של עוזרת הבית שלה לשעבר ליליאן פרץ. פרץ, ששימשה כעוזרת בבית המשפחה בקיסריה, טוענת כי נתניהו התעללה בה, שילמה לה פחות משכר מינימום, ולא סיפקה לה את זכויות סוציאליות. בדיון שהתקיים היא אמרה: "יכולתי לנקות את הבית פעמיים בשבוע ארבע שעות בשיטות העבודה שלי, אבל אף אחד לא יכול היה לעמוד בסטנדרטים שלה". נתניהו מנגד הגישה תביעת לשון הרע בסכום של חצי מיליון שקלים. לפני חודשים בודדים נפרדה שרה נתניהו מאביה, שמואל בן-ארצי, שהלך לעולמו בגיל 97 אחרי מאבק ממושך במחלה, ואף התגורר בבית ראש הממשלה תקופה מסוימת. לאחרונה נפטר גם אביו של ראש הממשלה, בן-ציון נתניהו, שמת בגיל המופלג של 101.

הדפסה

Yitzhak Rabin 4th November 1995 nytimes

ASSASSINATION IN ISRAEL: THE OVERVIEW;RABIN SLAIN AFTER PEACE RALLY IN TEL AVIV; ISRAELI GUNMAN HELD; SAYS HE ACTED ALONE

By SERGE SCHMEMANN
Published: November 05, 1995

Correction Appended

Prime Minister Yitzhak Rabin, who led Israel to victory in 1967 and began the march toward peace a generation later, was shot dead by a lone assassin this evening as he was leaving a vast rally in Tel Aviv.
Mr. Rabin, 73, was struck down by one or two bullets as he was entering his car. Police immediately seized a 27-year-old Israeli law student, Yigal Amir, who had been active in support of Israeli settlers but who told the police tonight that he had acted alone.
The police said Mr. Amir had also told them that he had tried twice before to attack the Prime Minister.
It was the first assassination of a prime minister in the 47-year history of the state of Israel, and it was certain to have extensive repercussions on Israeli politics and the future of the Arab-Israeli peace.
Mr. Rabin was to lead his Labor party in elections scheduled for November next year, and without him the prospects for a Labor victory, and of a continuation of his policies, were thrown into question.

In the immediate aftermath, Foreign Minister Shimon Peres, Mr. Rabin's partner in the peace negotiations, automatically became Acting Prime Minister. It was widely expected that he would be formally confirmed as Mr. Rabin's successor.
Mr. Rabin, who rose to national prominence as commander of the victorious Israeli army in the 1967 Six-Day War, became the second Middle Eastern leader, after President Anwar el-Sadat of Egypt, to be killed by extremists from his own side for seeking an Arab-Israeli peace. Mr. Sadat, the first Arab to make peace with Israel, was assassinated in 1984.
Mr. Rabin and his Labor Government have come under fierce attack from right-wing groups over the peace with the Palestinians, especially since the agreement transferring authority in the West Bank to the Palestine Liberation Organization was reached in September. Mr. Rabin has been heckled at many of his appearances in recent weeks and his security has been tight.
A gruff, chain-smoking career military man, Mr. Rabin led Israel both in its greatest military triumph and in one of its most dramatic bids for peace.
Shortly before his death, Mr. Rabin, obviously buoyed by the huge turnout of more than 100,000 supporters of the peace process, told the rally, "I always believed that most of the people want peace and are ready to take a risk for it." [Excerpts, page 16A.]
He then joined other participants in singing the "Song of Peace," a popular paean. Unfamiliar with the words, the prime minister followed from a text he tucked into his pocket.
Hours after the shooting, Mr. Peres said the blood-soaked sheet of music was found in his pocket and stood as a symbol of Mr. Rabin's sacrifice.
Since achieving a historic peace agreement with the P.L.O. in 1993, and especially since the follow-up agreement two months ago on establishing Palestinian self-rule in much of the West Bank, Mr. Rabin had come under increasingly bitter attack from Jewish residents of West Bank settlements and right-wing opponents of the agreement.
In recent months, he had been heckled at his appearances and had received open threats from extremist groups. The fury of the criticism led to a tightening of security around him and other government ministers, and to a growing debate about the potential for violence.
As he walked to his car this evening, Mr. Rabin gave his last interview to a radio reporter, saying, "I always believed that the majority of the people are against violence, violence which in the recent period took a shape which damages the framework of fundamental values of Israeli democracy."
At 9:30 P.M., as he was preparing to enter his car, there were four shots. Two struck one of Mr. Rabin's bodyguards, who was reported in critical condition. One or two struck the prime minister. The Minister of Health, Ephraim Sneh, said Mr. Rabin had no heartbeat or blood pressure when he arrived at Ichilov Hospital. He was pronounced dead at 11:10 P.M.
At 11:15 P.M. the director of Mr. Rabin's office, Eytan Haber, came out before the waiting crowd at the hospital to read a brief statement: "The Government of Israel announces with shock and deep sorrow the death of the Prime Minister, Yitzhak Rabin, who was murdered by an assassin tonight in Tel Aviv."
The crowd, which only recently was singing and dancing in the streets, erupted in shouts of "No! No!"
The rally had been called by a coalition of left-wing political parties and peace groups as a response to increasingly strident street protests by the right-wing opponents of the peace agreement. More than 100,000 people turned out on Kings of Israel Square in front of Tel Aviv's city hall; organizers declared it the largest rally in the coastal city in at least a decade.
As word spread, seens of grief and fear spread through Israeli streets. In Jerusalem, women wept and stunned students gathered in groups, wondering what would happen to them and their future.
"I'm not crying for Rabin, I'm crying for Israel," one woman sobbed. About 1,000 mourners gathered outside Mr. Rabin's residence with candles, while devout Jews gathered at the Western Wall in the Old City to chant memorial prayers.
For all the passion of the debate over the peace, the notion of an assassination of an Israeli leader by an Israeli Jew was far from anybody's mind in a nation whose greatest bond has been the joint Jewish struggle for survival against hostile Arab neighbors.
Mr. Rabin's spokewoman and close aide, Aliza Goren, who was next to him when he was shot, said, "I never imagined that a Jew would murder a Jew. It's a horrible thing. If someone imagines that he can seize power through murder, then our state is simply finished."
In the immediate aftermath, the police gave no indication that the student, Mr. Amir, had any support, though some reporters received messages on their beepers from an unknown group that described itself as the "Jewish Avenging Organization" taking responsiblity for the attack.
The police said that before entering the law school of Bar-Ilan University, Mr. Amir had studied in a yeshiva, a religious institution, and was a member of Eyal, an extreme right-wing group. Eyal leaders, however, denied any link to the killing.
Like many Israelis, Mr. Amir was licensed to carry a pistol. He lived in Herzliya, a northern suburb of Tel Aviv. The Israeli radio said he had confessed, and quoted him as saying: "I acted alone on God's orders and I have no regrets."
About an hour after the death was announced, the full Cabinet met, with Mr. Rabin's place draped in black. Ministers wept as Mr. Peres eulogized Mr. Rabin as a rare and determined leader who was aware of the risk he took.
Mr. Peres also vowed that the process he and Mr. Rabin launched would continue: "We are all determined to continue on this great path, to serve the people, the state. The only thing we can do after this tragedy is to continue on this course."
Officials said Mr. Rabin's body would lie in state at the Parliament on Sunday and would be buried on Monday afternoon at the Israeli state cemetery on Mount Herzl, in Jerusalem. President Clinton is among the leaders to announce that he would attend.
Mr. Clinton had led the historic meeting on Sept. 13, 1993, at which Mr. Rabin shook hands with Yasir Arafat, the chairman of the P.L.O., and began the journey toward peace. Mr. Clinton also presided over the signing of the follow-up agreement last Sept. 28 that set out the schedule for the transfer of authority to the Palestinians over their population centers in the West Bank.
In Gaza, Mr. Arafat expressed condolences and the hope that the process toward peace would continue, saying, "I hope that we will have the ability -- all of us, Israelis and Palestinians -- to overcome this tragedy against the peace process, against the whole situation in the Middle East."
Israeli conservative leaders immediately condemned the attack and joined in expressing their grief.
Benjamin Netanyahu, the leader of the Likud opposition coalition, called the assassination "one of the worst tragedies in the history of the state of Israel, and even the history of the Jewish people."
With Mr. Peres and Mr. Arafat, Mr. Rabin was awarded the Nobel Peace Prize in 1994 for the secret negotiations in 1993 that led to the agreement to end Israeli rule over the Palestinians in the occupied territories.
But the peace also provoked a loud and passionate opposition. Settlers and right-wing nationalists have held held constant demonstrations and protests, blocked intersections and jeering Mr. Rabin wherever he appeared.
In the immediate grief, there was little discussion of the political repercussions of the assassination. But it was bound to have a major impact. In the elections scheduled for next November, voters will be voting separately for the prime minister for the first time in Israeli history, and Mr. Rabin's personality, age and record were expected to be a central issue.
Mr. Peres is generally acknowledged to be far less popular than than Mr. Rabin was, and it was possible that Labor would seek a more acceptible leader.
Mr. Rabin's popularity stemmed from his record as a genuine war hero, and from his reputation for rough candor. He was accepted by supporters as a man they could trust, and many political analysts felt that no other contemporary political leader could have persuaded Israelis to accept a deal with Mr. Arafat, who was universally perceived in Israel as a terrorist dedicated to the crushing of the Jewish state.
Born on March 20, 1922, Mr. Rabin came to national prominence as the military chief of staff during the Six Day War in 1967, when Israel swept through the West Bank and East Jerusalem. The images of Israeli soldiers weeping at the Western Wall, previously in Arab hands, remain a national icon in Israel.
After the war, Mr. Rabin was appointed Ambassador to Washington, where he served from 1968 to 1973. He was elected Prime Minister in 1974, but was compelled to step down in 1977 over a scandal involving an illegal bank account his wife held in the United States. He was Defense Minister from 1984 to 1990, during the Arab uprising in occupied territories, which he fought with an iron hand. Mr. Rabin returned to the Prime Ministry in 1992.
A year later, he and Mr. Peres stunned the world when they announced that secret negotiations with the P.L.O. in Oslo had produced an agreement to end the hostility between Israelis and Palestinians. The agreement was sealed with the historic handshake between Mr. Rabin and Mr. Arafat at the White House on Sept. 13, 1993. A year later, Israel signed a peace agreement with Jordan, leaving only Syria and Lebanon among its neighbors still in a state of hostility with Israel.

Correction: November 6, 1995, Monday A front-page article yesterday about the assassination of Yitzhak Rabin misstated the year President Anwar el-Sadat of Egypt was assassinated. It was 1981, not 1984.

Ben Caspit 2012 Arik Sharon Legacy

מורשת שרון
עמרי שרון שילם את חובו לחברה כשריצה מאסר על עבירה שבה איש לפניו לא הואשם. כעת, זו זכותו המלאה לתמוך בלבני לראשות קדימה
בן כספית | 5/2/2012 5:30
תגיות: עמרי שרון,מפלגת קדימה
עמרי שרון הצטרף למאמץ הפריימריז של ציפי לבני
בקדימה, ומחול הצביעות פרץ. בואו ניזכר בפרטים: עמרי שרון הואשם והורשע בעבירה שבה איש לפניו לא הואשם - עבירה על חוק מימון המפלגות. הוא הודה באשמה, לא ניהל משפט, חסך למדינה את הטרחה והאנרגיה, לא השתלח במערכת המשפט, לא בא בטענות לאף אחד, גם לא ביקש חנינה. צרר את הקיטבג שלו ונכנס לכלא מעשיהו. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שאם שמו לא היה שרון, הוא לא היה נכנס לבית הסוהר.

אבל הוא נכנס, שילם את חובו לחברה ויצא. לא התראיין, לא שיסה את מקורביו בבית המשפט, לא סיפר שתפרו לו תיק. כל זאת אף על פי שידע, כמו שאנחנו יודעים, מה היה קורה אלמלא אחזו רבים וטובים בזכות השתיקה בנוגע לעמותות ברק, למשל, בבחירות99', שבהן הוצפה המדינה בכסף ממקורות עלומים שמקום קבורתם לא נודע. עמרי לקח את האחריות, נשא בעונש ושתק.

כשאני מקשיב למקורביו של שלמה בניזרי שיצאו מחוריהם בשבועות האחרונים לקראת שחרור פטרונם - איך הם ממשיכים לחרף ולגדף את שלטון החוק, את נשיא המדינה ואת מי לא, ואיך הם ממשיכים לטעון שבניזרי צדיק, שתפרו לו תיק, אם כי ייתכן שהוא "טעה" - אני מבין את ההבדל. מה גם שכאן מדובר בשוחד בסכומים גבוהים, ושם מדובר במימון מפלגות.

מאז ששוחרר מהכלא, עמרי שרון כמעט לא עשה דבר. הוא עובד בחוות שקמים וממעט להיראות בציבור. עכשיו הוא עושה. מה בדיוק? לא הרבה. הוא מצטרף למטה של לבני. בהתנדבות. הוא לא רץ לכנסת, הוא לא חוזר לחיים הפוליטיים, הוא לא מתמודד ואפילו לא אוחז בתפקידים שבהם שימש במטה הבחירות של אביו, תפקידים שהמיטו עליו את צרותיו הפליליות.
דילמה לא פשוטה

למה הוא עושה את זה? כי הוא מאמין וחש מחויבות למפלגה שאביו והוא הקימו. הוא חושב שלבני צריכה להנהיג את קדימה, ושניצחון של מופז יהיה סופה של קדימה כפי שהכיר אותה וכפי שהגו מקימיה. אני לא יודע אם עמרי שרון צודק, אבל אני כן יודע שזו זכותו המלאה לחשוב כפי שהוא חושב ולפעול כפי שהוא פועל. ואני גם יודע שבמטה מופז היו שמחים אם היה מודיע על תמיכתו בהם. כשהחליט לתמוך בצד השני, התנפלו עליו. מילא, ככה זה בפוליטיקה.

שני אחים יש במשפחת שרון, עמרי וגלעד, ואני מעדיף את הראשון, בהרבה, על השני. כן, הראשון הורשע בדין וריצה עונש מאסר, אבל הוא ישראלי ערכי, צנוע, שחטא ושילם על חטאיו. ישראלי שמתנדב כל חייו, שקפץ למים כשהיו זקוקים לו ושקיבל את האחריות כשהייתה שלו.

אני מעדיף אותו בהרבה על אחיו, שקיבל מיליונים רבים
מדודי אפל כדי לגלוש כמה רגעים באינטרנט, בתקופה שבה אביו היה ראש הממשלה והאי היווני היה עדיין תוכנית מבטיחה. וחוץ מזה, תחשבו מה ההתנפלות על עמרי שרון אומרת מבחינתם של אסירים משוחררים על הסיכוי להשתלב מחדש בחברה, לקבל צ'אנס לחזור לתפקוד מלא ולהשתקם. אם המחוקק היה רוצה למחוק את האנשים האלה מחיינו, הוא היה עושה את זה. אבל הוא לא עשה. צריך לקחת גם את זה בחשבון.

אם הייתי מתפקד בקדימה, אין לי מושג למי הייתי מצביע - לבני או מופז. יש למתפקדי קדימה דילמה לא פשוטה, וגם הקרב בין המועמדים צפוי, לדעתי, להיות צמוד עד הרגע האחרון. מה שבטוח, הצטרפותו של עמרי שרון לצוות של לבני לא הייתה משפיעה עליי לכאן או לשם. זאת בניגוד לאחיו גלעד. המפלגה שבה ירוץ גלעד לכנסת, אם ירוץ, תהיה זו שלא תקבל את קולי בשום מקרה.

Samuel Cohen Jaffa Jan 2012

The party's over for Tzipi- Yoel Marcus- and my published Response

by Samuel Cohen on Friday, January 27, 2012 at 4:23pm


Published 03:07 27.01.12

Latest update 03:07 27.01.12

The party's over for Tzipi

They used to say that Prime Minister Golda Meir was the only 'man' in Mapai; they're not saying that Livni is Kadima's Golda. Mapai members did not dare utter a word against Golda, while Livni has had quite a few rivals inside the party who ignored her.

The party's over for Tzipi



I don't know whether you've noticed, but Prime Minister Benjamin Netanyahu's face is glowing. He smiles, sports a perfect shave and haircut, all the way to the cameras. Check what happens when he shakes the hands of guests from abroad - the U.S. chief of staff, for example: While the guest looks straight at his host, Bibi focuses on the camera, the spectators. With a smile that says: "Nu, you see? There's nobody like me."



Who would have believed that Bibi, with just 12 Knesset seats in the opposition, would survive? In the last election Likud ended up with 27 seats, while Kadima, headed by Tzipi Livni, had 28. Bibi rules with a strong hand and an outstretched arm over an almost absolute majority with the ultra-Orthodox, Avigdor Lieberman (Yisrael Beitenu ) and a huge cabinet of 40 ministers and deputy ministers. And judging by what is happening to Kadima, there's a reasonable chance that Bibi will win a third term as prime minister.



If former Prime Minister Ariel Sharon, the founder of Kadima, could see what is currently happening within his party, he would go into a coma again. Kadima is today the most fractured party in the Knesset. From the moment Livni took over the leadership, she hasn't enjoyed even a moment of grace. She doesn't exist as an opposition like that of Likud during Menachem Begin's time, or even during Bibi's, but is destroying herself in her own party.



Livni made a mistake when she appointed Shaul Mofaz as her deputy, thereby creating an internal rival with her own hands. The relationship between the two is reminiscent of a story about two Israeli companies competing over the sale of a specific item to Singapore. Their mutual condemnations were so extreme that the buyer in Singapore believed both of them and purchased the item in France. A true story.



The internal conflicts in Kadima are liable to lead to the party's destruction, or as Benjamin Franklin once said: "We must all hang together or, most assuredly, we shall all hang separately." Israel, which is in need of a center-left party - but not a left-wing party and certainly not a messianic one - found it in Kadima. The last thing they expected was that it would be destroyed in internal wars.



I remember my first meeting with Livni. She amazed me with her talent for analysis and her ability to express herself. This is it, I said to myself. But my admiration dissolved after she assumed the role of party leader. As the leader of an opposition party she was nonexistent, not to mention the fact that she was unable to present herself as an alternative to the prime minister. Nor did she control the party whose platform she proudly claimed to have written.



They used to say that Prime Minister Golda Meir was the only "man" in Mapai (the predecessor of the Labor Party ); they're not saying that Livni is Kadima's Golda. Mapai members did not dare utter a word against Golda, while Livni has had quite a few rivals inside the party who ignored her.



Her decision to move up the primaries, to almost two years before the planned elections, is her second mistake (after appointing Mofaz as her deputy after the previous elections ).



Her arrogance was interpreted as weakness, and it's no wonder that today every bastard is a king. Dalia Itzik, for example, has yet to decide whether she is with Livni or Mofaz. Ruhama Avraham Balila is also hesitating, and there is a rival named Avi Dichter, and this is before we have heard the plans of Haim Ramon and Tzachi Hanegbi. They could be a winning pair opposite Livni.



Mofaz has built a strong foundation for himself. He knows how to embrace and distribute jobs, whereas Livni is arrogant and treats him with insulting coldness. Everyone remembers Mofaz's speech, during which Livni continually mocked him by blurting out, "Wonderful." Even rivals Yitzhak Rabin and Shimon Peres, says a member of Kadima, learned how to work together in spite of their grudges. Now Mofaz is threatening her leadership.



Mofaz will bring her to unpleasant places, says a well-informed observer. Livni's main asset is her rational attitude toward the conflict. Not a messianic party, but one that operates with statesmanlike logic. But the internal wars will destroy her. We have enough extremists here who will be happy if Kadima disappears.



When I asked a senior Kadima MK what has to be done, he replied unequivocally: "We have to hit Mofaz and Livni with a 5-kilogram hammer." Kadima is in a state of self-destruction at a time when we are most in need of it. Bibi is enjoying the best of all worlds: an overwhelming majority, a two-year budget and a chance at a third term. He will keep on smiling until the day an Iranian Shahab missile falls on Tel Aviv.



And nobody will be able to say that Kadima had nothing to do with it.

This story is by:

Yoel Marcus

Samuel Cohen:

Why Ignore the Real Issue of Dangerous System of Elections in Israel??

Samuel Cohen

27.01.12

15:06



I hope Kadima overcomes this storm I was there thursday and all the Leaders Agree that The present system of Elections that Ben-Gurion Wanted to Change is Dangerous! In the 1950's It was Menachem Begin on the Right and Mapam and Achdut Haavoda on the Left who were against change of this extreme PR Proportional Representation Similar to German Weimar Republic. Between WW1 1918 to WW2 1938 many countries in Europe Suffered from Weak Governments that lasted for less than a year due to PR. Read Mark Mazower (The Historian) on this Subject. A long list of Israeli Leaders Agree on this. From Liberman thru Netanyahu , Barak Dalia Rabin Mofaz Tzipi Livni Foad Ben Eliezer Meir Shitrit Lipkin Shachak Dan Haluttz Sharanski Meir Dagan Yisrael Hasson Yosi Beilin... Ophir Pines Paz. And Many Others. Read Megidor Report of January 2007... Enough is Enough. Without Democracy we will not have consistent Policies. On the other hand Tommy Lapid and Shas Supported the Worse System of two votes 1-For PM 2- Party. As THEY Benefited from this sick mess. Last week at Tel Aviv University my Professor Shlomo Aronson Said this about Eshkol and Ben Gurion over 6 Day War. Aso David Landau Former Editor of J Post and Haaretz....

Bruised but defiant: Mona Eltahawy on her assault by Egyptian security forces update 20th June 2014

The price of protest: writer Mona Eltahawy with her arms in casts after they were broken by Egyptian security forces in Cairo. 'Our dictators tailor wounds to suit their victims’ occupations,' she says. Photograph: Dan Callister for the Guardian

Bruised but defiant: Mona Eltahawy on her assault by Egyptian security forces

Further Down

Egypt’s Sexual Violence

By MONA ELTAHAWY JUNE 20, 2014

Mona Eltahawy's tweets about her assault in Cairo made global headlines. Here she tells her full, extraordinary story for the first time

Mona Eltahawy
guardian.co.uk, Friday 23 December 2011 17.56 GMT
 
The price of protest: writer Mona Eltahawy with her arms in casts after they were broken by Egyptian security forces in Cairo. 'Our dictators tailor wounds to suit their victims’ occupations,' she says. Photograph: Dan Callister for the Guardian

The last thing I remember before the riot police surrounded me was punching a man who had groped me. Who the hell thinks of copping a feel as you're taking shelter from bullets? Another man tried to protect him by standing between us, but I was enraged, and kept going back for more. A third man was trying to snatch my smartphone out of my other hand. He was the one who had pulled my friend Maged Butter and me into an abandoned shop – supposedly for safety's sake – and he wouldn't let go of my hand.

It was November. Maged and I had come from Tahrir Square to Mohamed Mahmoud Street, the frontline of clashes between protesters and the military, following a violent invasion of Tahrir by police and soldiers a few days earlier. Almost 40 people had died – including a distant relative – and 3,000 were wounded.

Maged tried to pull me away. "Enough smacking the groper, let the phone go." It's clear to us both now that those men we'd met among the protesters on Mohamed Mahmoud Street had entrapped us. They worked with the security services, who were a few metres away, just beyond no man's land, and their job was to hold on to us until the riot police came.

And when they did come, I was the only one left in the deserted shop. I thought Maged had managed to escape, but he later told me he was nearby being beaten, able to see riot police beat me, too. "You were smart to defend your head," he said. He needed stitches to his face, and still has contusions to his head and chest.

I suffered a broken left arm and right hand. The Egyptian security forces' brutality is always ugly, often random and occasionally poetic. Initially, I assumed my experience was random, but a veteran human rights activist told me they knew exactly who I was and what they were doing to my writing arms when they sent riot police conscripts to that deserted shop. Bashar al-Assad's henchmen stomped on the hands of famed Syrian cartoonist Ali Farzat. Our dictators tailor wounds to suit their victims' occupations.

As the nightsticks whacked at my arms, legs and the top of my head (in the week that followed, I would discover new bruises every day), two things were at the front of my mind: the pain and my smartphone.

The viciousness of their attack took me aback. Yes, I confess, this feminist thought they wouldn't beat a woman so hard. But I wasn't just a woman. My body had become Tahrir Square, and it was time for revenge against the revolution that had broken and humiliated Hosni Mubarak's police. And it continues. We've all seen that painfully iconic photograph of the woman who was beaten and stripped to her underwear by soldiers in Tahrir Square. Did you notice the soldier who was about to stomp on her exposed midriff? How could you not?

My phone fell as the four or five riot policemen beat me and then started to drag me towards no man's land. "My phone, I have to get my phone," I said, and reached down to try to retrieve it. It wasn't the Twitterholic in me that threw herself after the phone, but the survivor. For the first three or four hours of detention, I knew they could do anything and no one would know. In the event, it was near-miraculous that, while I was at the ministry, an activist with a smartphone came to discuss setting up a truce between protesters and security. As soon as he signed me in to Twitter, I sent out, "beaten arrested at interior ministry". And then his phone battery died.

Most people detained the same week I was taken in ended up at a police station or jail, but for some reason I was taken to the interior ministry and was then handed over to military intelligence for almost 12 hours. The sexual assault couldn't have lasted more than a few minutes, but the psychic bruise remains the freshest.

The orange midnight air – a cocktail of street lights, an adjacent school on fire, and air that was more tear gas than oxygen – and the black outlines of the helmeted riot policemen invade my thoughts every day, but I feel as though I have dissociated myself from what happened. I read news reports about a journalist whose arms were broken by Egyptian police, but I don't connect them to the splints around my arms that allow only one-finger typing on a touchpad, nor with the titanium plate that will remain in my left arm for a year, to help a displaced fracture align and fuse.

But the hands on my breasts, in between my legs and inside my trousers – that, I know, happened to me. Sometimes I think of them as ravens plucking at my body. Calling me a whore. Pulling my hair. All the while beating me. At one point I fell. Eye-level with their boots, all I thought was: "Get up or you will die."

They dragged me to the interior ministry, past men in plain clothes who were wearing the same surgical masks that we Tahrir-side civilians had worn against the tear gas. I almost shouted out, "Are you friend or foe?" Their eyes, dead to my assault, were my answer.

"Shit, I've been caught." I began to panic. "Shit, they're probably going to charge me with spying." I had lived in Israel for a period, where I had worked as a Reuters correspondent.

"You're safe now, I'll protect you." A senior plainclothes officer reassured me. "If I wasn't here, there would be no one protecting you from them. See them, over there? Do you know what they'd do to you?" He was pointing to a mob just steps away, itching to get at me. Even as the officer offered hollow protection, the men who had brought me in still went at my breasts. He did nothing.

It was an older man, from the military, who ended it. "Get her out."

"Why are you at war with the people?" I asked him. He looked me square in the eyes, fought his tears and swallowed. He couldn't speak. Others asked me again and again: "Why were you there?"

"I'm a journalist, I'm a writer, I'm an analyst," I said. But really I wanted to tell them I had longed to touch courage. It lived on Mohamed Mahmoud Street where young men – just boys in many cases, with their mothers' numbers written on their forearms in case they ended up in a morgue – would face off with security forces. Some of those who survived the tear gas and the bullets – rubber-coated and live – lost eyes. Security sharpshooters liked to aim for the head.

For months, Tahrir Square had been my mental touchstone: in New York City, where I live, and wherever I travelled to lecture on the revolution. But it was impossible just to stand by in the square and watch as the Motorbike Angels – volunteers who came on bikes to aid the overworked medics – zipped towards the field hospitals with their unconscious passengers, asphyxiated from the tear gas – and often worse – from the Mohamed Mahmoud frontline.

"If I die, I want to be buried in my Moroccan djellaba. It's laid out on my bed, ready," tweeted blogger and activist Mohamed "Gemyhood" Beshir. The hits of tear gas he inhaled pushed him back, so younger men would break his fall and fill in for him on the frontline until he recovered.

Throughout my detention, I demanded medical care for my arms, and showed my captors the increasingly dramatic bruises developing on my hand and arm. Most asked me to make a fist. "See, it's just a bruise. You wouldn't be able to make a fist if you had a fracture."

And I told them deliberately graphic details about the sexual assault. Eyes would twitch and look away. No one wanted to hear. "Why's a good girl like you talking about hands in your trousers? Shut up and silence your shame," I imagined them saying.

I'll be damned if I carry this alone,I thought. And so I went on and on, until finally they heard, and one of them yelled out: "Our society has a sickness. Those riot police conscripts who assaulted you, do you know what we've done for them? We've lifted them out of their villages, scrubbed them clean and opened a tiny door in their minds."

"That's exactly why we're having a revolution," I responded. "No one should have to live like that. Who created that misery they live in that you 'rescued' them from?"

I also let it be known that I was a US citizen, and asked for a consular representative to be called. I knew that, as an Egyptian-American (I moved to the US in 2000), I would be spared many horrors that countless unnamed Egyptians suffer. But I also anticipated the flip side. "Aren't you proud of being Egyptian? Do you want to renounce your citizenship," the military intelligence officer asked me.

Blindfolded, bone-tired and in agony from my fractures, I replied: "If your fellow Egyptians break your arms and sexually assault you, you'd want someone in the room you can trust."

The sadistic violence the security forces and army unleashed on Mohamed Mahmoud Street has ripped asunder naive notions that the military were "guardians of the revolution", or that the "army and the people are one hand". No, they broke my hand.

Last week's images from Egypt of the woman stripped down to her underwear and beaten have further unmasked the brutality of the Supreme Council of the Armed Forces (SCAF), the military junta that runs Egypt and which must be tried with crimes against the Egyptian people. I'm unable to look at any of those images of beatings because I feel the nightsticks fracturing my arms all over again. If I hadn't got up when I fell, they would have stomped on me as they stomped on that woman.

I spent the first two weeks back in New York on a painkiller high. It numbed the pain, as well as my ability to write. Once a week I see a psychologist who specialises in trauma; an orthopaedic surgeon has operated on my left arm to realign the ulnar shaft and fix it in place with a titanium plate and screws, and I have regular physiotherapy. But this week's massive women's march in Tahrir has sharpened my focus once again. When a woman who took part wrote to tell me I'd helped to inspire the march because I'd spoken out on Egyptian TV about my beating and assault, I was finally able to cry. They were the tears of a survivor, not a victim.

The Mubarak regime used systematic sexual violence against female activists and journalists, and here's the SCAF upholding that ignoble legacy. But to quote the women in Tahrir this week: "The women of Egypt are a red line." My body, and mind, belong to me. That's the gem at the heart of the revolution. And until I return to Egypt in January, healed once again, I will tell that to the SCAF over and over. One finger at a time.

How Mona tweeted her arrest and assault

The night of 23 November, as violence builds in the Egyptian capital, Eltahawy is reported missing. From prison she borrows a phone to tweet:

"Beaten arrested in interior ministry"


A campaign to free her begins to gather momentum, then on Eltahawy's feed:

"I AM FREE"


"12 hours with Interior Ministry bastards and military intelligence combined. Can barely type – must go xray arms after CSF pigs beat me"


"5 or 6 surrounded me, groped and prodded my breasts, grabbed my genital area and I lost count how many hands tried to get into my trousers"


"@Sarahngb is coming to kindly take me to the hospital. Besides beating me, the dogs of CSF subjected me to the worst sexual assault ever"


"Didn't want to go with military intelligence but one MP said either come politely or not. Those guys didn't beat or assault me"


"Instead, blindfolded me for 2 hrs, after keeping me waiting for 3. At 1st answered Qs bec passport wasn't w me but then refused as civilian"


And then...

"The whole time I was thinking about article I would write; just you fuckers wait"
© 2011 Guardian News and Media Limited or its affiliated companies. All rights  reserved.

Egypt’s Sexual Violence

By MONA ELTAHAWYJUNE 20, 2014

CAIRO — There is a fierce battle raging in Egypt, and it’s not the one between Islamists and military rulers — the two factions that dominate most coverage of my country these days. The real battle, the one that will determine whether Egypt frees itself of authoritarianism, is between the patriarchy — established and upheld by the state, the street and at home — and women, who will no longer accept this status quo.

In recent weeks, Egypt has criminalized the physical and verbal harassment of women, setting unprecedented penalties for such crimes. But celebrations for the election and inauguration of our new president, Abdel Fattah el-Sisi, were marred by sexual assaults, including a gang rape, in Tahrir Square. Last week, Human Rights Watch released a report on what it has called an “epidemic of sexual violence” in Egypt. A few days later, yet more sexual violence took place at a march against sexual violence.

In March, I interviewed dozens of women in Egypt, Jordan, Libya and Tunisia for a BBC World Service radio documentary called “The Women of the Arab Spring.” Many told me that very few things had changed for the better in their lives since the uprisings that began in Tunisia in December 2010, but that the revolutions had created a new and combustible power: the power of their rage and the need to use it.

Photo

A mural on a wall in Cairo read ‘‘no harassment,’’ in Arabic. Credit Hassan Ammar/Associated Press Photo

“My personal revolution began 11 years ago, when I began to say ‘no’ to many things in my family,” said Nesma el-Khattab, 24, a lawyer who works at a center for women and children in a disadvantaged neighborhood in northern Cairo. “Then the revolution came and I began to say ‘I demand.”’ Ms. Khattab was subjected to genital cutting at age 9, and says she has threatened to “turn the house upside down” if her younger sisters are also cut. According to a 2008 demographic health survey in Egypt, 91.1 percent of women ages 15 to 49 had been subjected to genital mutilation.

Genital cutting is one of the patriarchy’s violations of female bodies at home. It does not spare them in public, either. Witness the mob sexual assaults that hound women whenever they congregate in large numbers, be it to celebrate or to protest. Between February 2011 and January 2014, at least 500 women were sexually assaulted by mobs in Egypt and thousands of women were subjected to sexual harassment, according to Egyptian rights groups.

Sexual violence is not exclusive to Egypt, of course. The phrase “rape culture” is used to connect examples of sexual violence around the world because it is important that discussions are not reduced to “their men: bad” and “our men: good.” But it is equally important to examine the particulars of sexual violence in Egypt.

In November 2011, during protests on Mohamed Mahmoud Street, near Tahrir Square, riot police officers beat me, broke my left arm and my right hand and sexually assaulted me; their supervising officer threatened me with gang rape. I was detained for six hours by the Interior Ministry, and for another six by military intelligence officers who blindfolded and interrogated me. I was denied medical attention during those 12 hours.

Egypt’s traditional, conservative culture teaches us not just that speaking out about such assaults is shameful, but that being the victim of sexual assault is shameful. Since 2011, however, more women are voicing anger. After a female TV journalist reported on last week’s gang rape at Tahrir, a female news anchor giggled on air and said that people were just having fun. A huge outcry led to her suspension.

Mr. Sisi became the first Egyptian president to acknowledge sexual violence when he paid a visit to the victim of that gang rape, who was recovering in a hospital, and apologized to her. Mr. Sisi vowed to take “very decisive measures” to combat sexual violence and, addressing Egypt’s judges, said, “our honor is being violated on the streets, and that is not right.” But it is women’s bodies that are being violated, not our “honor” or Egypt’s honor.

Mr. Sisi was the head of military intelligence in March 2011 when 17 female activists detained at protests were subjected to “virginity tests” by the military. The women were vaginally examined against their will by military doctors. Mr. Sisi justified the tests at the time, saying they were to safeguard the military against accusations of rape — as if only virgins could technically be raped. In other words, the Egyptian military sexually assaulted Egyptian women so that they could not “falsely” accuse officers of sexual assault.

Since Mr. Sisi overthrew President Mohamed Morsi, women who are affiliated with Mr. Morsi’s Muslim Brotherhood movement — which has been outlawed as a “terrorist group” — have also said they have been subjected to “virginity tests.” It does not matter where you stand on Egypt’s political spectrum: If you are a woman, your body is not safe.

During a 2005 protest, our former dictator, Hosni Mubarak, used pro-regime thugs to sexually assault female journalists and activists. Police officers themselves also routinely sexually harass women. And at the state-authorized march against sexual violence last Saturday, two activists were detained for holding banners that read, “Remember Interior Ministry harassment.” When the state violates women with such impunity, it should not come as a shock when the street does as well.

We need a comprehensive campaign that tackles sexual violence with a focus on aiding the survivor rather than blaming her. It was good to see the attorney general call for an investigation into a hospital that reportedly refused to treat a sexual assault survivor last week. Hospitals do not have rape kits, and medical personnel are unprepared to deal with survivors of sexual violence. After my release from detention, when I told the E.R. nurse who treated me that the police had sexually assaulted me, she asked, “Why didn’t you resist?”

Mohamed Ibrahim, the interior minister, said this week that he would create a new department to combat violence, including sexual assault and harassment, against women. But throwing men in jail must not be considered a panacea. Accountability is necessary, but we also need a societal shift that aims for both justice and respect for women. I know that will take a long time.

We must connect domestic violence, marital rape and female genital mutilation with street sexual violence and clearly call them all crimes against women. And just as we stood next to men to overthrow President Mubarak, we need men to stand alongside us now. Where is their outrage? Do they want to be synonymous with a hatred of women?

“The revolution hasn’t reached our homes yet,” said Amira, 34, who attended a recent self-defense event in Cairo with her 4-year-old daughter, Fairouz. “Because some of the men who participated in the revolution, who act like liberals outside the house — inside the house they are no liberals.”

Mona Eltahawy is an Egyptian-American writer and the author of the forthcoming book “Headscarves and Hymens: Why the Middle East Needs a Sexual Revolution.”