Tuesday, August 19, 2014

Guy Rolnink on Yair Lapid and Bibi August 2018

הגיע הזמן לרדת פחות על יאיר לפיד.Guy Rolnik The Marker

לא באמת, זה כבר מיותר. חלפה כבר שנה וחצי, הבנו שלפיד לא שונה בכלום מכל הפוליטיקאים שהיו לפניו: הוא הבין מהר מאוד איך שורדים בפוליטיקה הישראלית, הוא גם רוצה להיות נחמד ולשרת את קבוצות האינטרסים הגדולות, מליציות המיסוי בסקטור הציבורי והפרטי. הוא נוקט בדיוק באותה מדיניות כמו כל קודמיו - רק מדבר יותר יפה ומממן ומעודד צוות גדול יותר של אנשים שכותבים תגובות בפייסבוק.
הגיע הזמן להזכיר לכולם מי האיש אשר מינה את לפיד לתפקידו ונטש לחלוטין את הזירה הכלכלית בשנים האחרונות - הפקיר אותה לידי קבוצות האינטרסים. קוראים לו ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא האחראי ליוקר המחיה ולכך שהמשק הישראלי משרת קבוצות אינטרסים ולא את הציבור הרחב המפוזר
נזכרתי בזה היום כאשר האינטרנט שוב התמלא בתמונות המפורסמות של נתניהו יושב עם בוגי יעלון והגנרלים ועוברים על מפות של עזה או מצרים או משהו דומה. ברור לי ולכם מדוע לשכת ראש הממשלה מוציאה כל הזמן את התמונות האלה - כדי להזיז את כל הדיון הציבורי ל״ביבי הגנרל, ביבי המצביע, ביבי המבוגר האחראי״ וכל השטויות האלה במקום שנזכור שביבי הוא האיש אשר אחראי יותר מכל ליוקר המחיה בישראל ולשלטון קבוצות האינטרסים.
לפני חצי שנה, אחרי ראיון שעשיתי עם ביבי ופרופסור לואיגי זינגלס כתבתי טור ובו הסברתי את שיטת נתניהו: נתק מוחלט בין דיבורים לבין מעשים. ביבי מדבר גבוהה גבוהה על רפורמות, תחרות ושוק חופשי - אבל בפועל הוא הפקיר את הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות לקבוצות האינטרסים.
הנה כמה דוגמאות:
נתניהו - פער עצום בין מעשים לדיבורים
1.נתניהו מינה את יאיר לפיד לשר האוצר בעיקר כתרגיל פוליטי. הוא ידע שלפיד לא מתאים לתפקיד, והוא רוצה לראות אותו נכשל. אבל המדינה לא יכולה להרשת לעצמה את המשחקים האלה. נתניהו השאיר את משרד האוצר ללפיד, והלך להשתעשע עם החברים במוסד, בארה"ב, באו"ם, באיפא"ק ובצה"ל עם סיפורי אירן.
בעוד נתניהו מתעסק מבוקר עד ערב עם אירן ועכשיו עם עזה, כלכלת ישראל ממשיכה להישלט על ידי אוסף קבוצות אינטרס במגזר הפרטי והציבורי: תקציב הביטחון מתנפח, מחירי הדירות מחסלים דור שלם והביזה של המונופולים הפרטיים והציבוריים נמשכת. כאשר שאלתי את נתניהו על האי־שוויון הוא פטר את העניין בתוכנית "ישראל דיגיטלית". זאת תשובה גרועה וקצת מגוחכת. חיבור לאינטרנט מהיר לא ירים את המדינה. רק קפיצת מדרגה במגזר הציבורי ורשתות הגנה חברתיות יעשו זאת. בלי טיפול בשוד, בשחיתות ובבזבוז במיליציות המיסוי העצמאיות, לעולם לא יהיו מקורות לרשתות האלה. הביזה המאורגנת של מיליארדים כל שנה על ידי עובדי חברת החשמל היא קצה הקרחון של השוד המאורגן בממשלה, ברשויות, בבנקים, בביטוח ובענף המזון.
פרסום שכר המנהלים בחברות הבורסאיות מזכיר כל שנה את הקשר הקלוש בין שכר לביצועים ואת ריכוז העושר בידי המנהלים ובעלי העניין בענפי המשק, שלוקחים ערך קיים במקום לייצר ערך חדש.
שר התקשורת לשעבר משה כחלון לא עבד ב"בוסטון קונסולטינג גרופ", אבל הוא אמר לפני חצי שנה את מה שנתניהו עדיין לא מסוגל להוציא מהפה: אף אחד מהחבר'ה האלה, שמושכים משכורות של 10 ו–20 מיליון שקל, לא המציא את האנטיביוטיקה. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שהמשכורות של רבים מהם לא משקפות שום כישרון ותרומה לחברה, אלא שרשרת של כשלי שוק.
אם נתניהו ימשיך להשאיר את הכלכלה בידי לפיד וייהנה מכישלונותיו, הוא יפר את חובת הנאמנות שלו לאזרחי ישראל - גם אלה שלא הצביעו לו. הוא טועה לחשוב שהם לא יבואו אתו חשבון. מתברר שגם ארחאי המבצע הצאי בעזה הציבור מתעניין פחות ופחות במסכי העשן הביטחוניים ורוצה לראות שינוי מהותי בשוק העבודה הישראלי ובקפיטליזם המקורבים.
2.נתניהו מאמין גדול בשוק החופשי ובמגזר העסקי. הוא יודע להגיד מדוע "משמעת השוק" - הצורך להתחרות, להביא לקוחות, לייצר ערך - אמורה לשמור על המגזר העסקי יעיל וחדשני. הוא גם יודע להגיד שבתוך המגזר העסקי יש דינמיקה שמובילה לריכוזיות שיוצרת מונופולים וחסמי כניסה, ובסופו של דבר מולידה חוסר יעילות ושחיתות ופוגעת במריטוקרטיה - שלטון הכישרון.
אבל אם נתניהו מבין את כל זה, הוא בוודאי יודע שמתוך 10 או 20 או השד יודע כמה מיליארדי השקלים שבהם הוא ניפח את תקציב הביטחון כ"היערכות לאירן" ועכשיו בקרוב כ״היערכות למנהרות״, רוב הכסף נשרף במנגנונים המנופחים ובספקים שחוגגים על תקציב הביטחון.
נתניהו יודע להצביע על חוסר היעילות במשרדי הממשלה, במונופולים ובנמלים. אם הוא מאמין למה שהוא אומר, הרי שהבזבוז וחוסר היעילות במערכת הביטחון, שרוב פעילותה חשאית ושהכי קשה להעריך את ביצועיה, הם הגדולים מכולם.
כיצד מסביר החסיד הגדול של השוק החופשי את השיטה שבה רב־נגד בצה"ל מקבל פנסיה הגבוהה ב-200%-600% מזו של מהנדס, מורה, עובדת סוציאלית ומיליון עובדים בעסקים קטנים ובינוניים?
אם נתניהו מאמין בכל הרעיונות האלה, מדוע הוא לא מטפל בנחישות בזינוק המפחיד והמעציב של המחויבות האקטוארית לפנסיה תקציבית במערכת הביטחון ל–300 מיליארד שקל?
3.נתניהו מסכים שישראל נופלת לקטגוריה של "קפיטליזם של מקורבים", שאליה משתייכות חלק גדול ממדינות העולם היום, ולא רק איטליה אלא גם ארה"ב. הוא גם מסכים שהמחאה החברתית ו"הפופוליזם" יכולים להיות רוח גבית אדירה לפוליטיקאי שרוצה להוביל רפורמות לשבירת הטייקונים השודדים, כי מחאה חברתית היא רגע נדיר שבו ציבור רחב ומפוזר מסוגל לצאת נגד קבוצות אינטרס מיוחדות, שבימים כתיקונן לוכדות את הרגולטורים, העיתונות, אנשי האקדמיה והפוליטיקאים.
אז בבקשה, אדוני ראש הממשלה. הציבור מאחוריך אם תעשה משהו בשבילו. הוא רוצה לראות אותך שובר את הריכוזיות בבנקים, מכסח את השוד בביטוחי המנהלים ומפרק ובונה מחדש את שוק המזון והתחבורה - ולמעשה כל שוק שבו המחירים גבוהים ב-20%, ב-30% ולעתים גם ב-300% בהשוואה לאירופה ולארה"ב.
בראיונות בחו"ל אתה נוהג לדבר על "חוק נתניהו", שלפיו הדרך היחידה להוביל רפורמות נגד קבוצות אינטרס מיוחדות במגזר הציבורי והפרטי היא להכריז על כולן בבת אחת, לפתוח חזית מול כולן, להשבית את המשק אם צריך - ולנצח. בפועל ביבי עושה בדיוק הפוך. יש כיום מיליון ישראלים שנשבר להם, שנמאס להם, שלא רוצים לחכות עוד 20 שנה לאירן, לג׳ון קרי, לפשרה בין מצרים לחמאס, ולאבו מאזן. הם רוצים שינוי עכשיו.
4.נתניהו חשף השנה את מה שאתר העין השביעית חושף כבר שנתיים לקוראיו: הסוד הכי ידוע בפוליטיקה, בעיתונות ובצמרת עולם העסקים: שהמלחמה שמתנהלת בין ראש הממשלה לבין הבעלים של "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, עורכיו וחבריו לא קשורה לשמאל ולימין, לשטחים או לכיבוש, לאידיאולוגיה וגם לא לאהוד אולמרט. זה קרב על כוח. קרב על כסף. קרב על מי מנהל את המדינה. האם ראש ממשלה נבחר בישראל יכול לנהל מדינה מבלי להתחבר, לגנוב סוסים ולשתף פעולה עם מוקדי הכוח הגדולים בתקשורת?
בתחילת הראיון עם זינגלס נתניהו אמר: "בספר של זינגלס, מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים - דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו".
בעוד שזינגלס מסביר שבארה"ב החברות הגדולות קונות במזומן את הפוליטיקאים כדי לחסום רפורמות לטובת הצרכנים ומשלמי המסים, ביבי מגלה שבישראל פועלת אותה שיטה - רק שהיא עוברת דרך העיתונים והערוצים המקורבים לטייקונים - אלה לא ממש עיתונים, אלא כלים מתוחכמים של האוליגרכיה. 95% מהחומר בהם לגיטימי כדי לטשטש את ה-5% שהם הסיבה שלמענה הם קיימים: להפעיל מנופי כוח על הפוליטיקאים כדי שישרתו את הטייקונים ואת קבוצות האינטרס.
יפה. אז עכשיו סוף־סוף הסוד הגדול בחוץ. הציבור מתעורר, לומד ומבין. אז בבקשה אדוני ראש הממשלה - הגיע הזמן לזוז: דלג מעל לראשיהם של עיתוני הטייקונים. התעלם מהערוצים וצא לדרך. אם תביא תוצאות לא תצטרך את שלדון אדלסון וישראל היום.
נתניהו טוען שהוא מעריץ את נשיא ארצות הברית טדי רוזוולט ואת הדרך שבה הוא הכריז מלחמה על קבוצות האינטרס. גם אנחנו.
הנה כמה ציטוטים של טדי רווזוולט שלצערנו לא שמענו מביבי:
■ "למדינה שלנו אין משמעות, אלא אם משמעותה היא ניצחון של דמוקרטיה אמיתית, ניצחון של ממשלה פופולרית, ובטווח הארוך קיומה של מערכת כלכלית שבה מובטחת לכל אדם הזדמנות להראות את הטוב ביותר שבו".
■ "בשלבים רבים בהתקדמות האנושות, הקונפליקט בין האנשים שיש להם יותר משהרוויחו לבין האנשים שהרוויחו יותר משיש להם היה תנאי קריטי לקדמה. בתקופה שלנו זהו המאבק של האדם החופשי נגד בעלי האינטרסים שמעוותים את השיטות של הממשלה כדי להפכה לכלי לחיסול רצון הציבור... לבו של המאבק הוא לתת הזדמנויות שוות, לחסל את הפריווילגיות המיוחדות ולתת לחיים ולאזרחות של כל אדם את הערך הגבוה ביותר, גם לעצמו וגם לטובת הכלל".
■ "אנחנו חייבים לשחרר את הממשלה שלנו מההשפעה המרושעת של בעלי האינטרסים. אותם אינטרסים שהגנו על הכותנה ועל העבדות ושאיימו על הפוליטיקה שלנו לפני מלחמת האזרחים הם כיום האינטרסים של העולם התאגידי, שלעתים קרובות מדי שולטים ומשחיתים את הממשלה ואת אנשיה - כדי לייצר לו רווחים".
■ "אזרחי ארה"ב חייבים לשלוט באופן אפקטיבי בכוחות המסחריים שהם עצמם יצרו. לא תהיה שליטה אפקטיבית בכוחם של התאגידים כל עוד יש להם השפעה פוליטית. המאבק לשים קץ (לשליטת התאגידים) לא יהיה קצר ולא יהיה קל, אבל אפשר לקיימו".
■ "ברור לחלוטין שאנחנו חייבים פיקוח לא רק על חברות שנותנות שירותים לציבור, אלא על כל העסקים הגדולים. אני לא רוצה לראות את המדינה כולה עוברת לבעלות הרכבות (העסקים הגדולים ביותר באותם ימים, ג"ר), והחלופה היחידה היא רגולציה אפקטיבית".
■ "הגענו להבנה שאסור לתת זיכיונות אלא לתקופה מוגבלת בזמן, וכשהם ניתנים - יש לעשות זאת תוך פיקוח מתאים כדי לוודא שהם משרתים את הציבור. לדעתי האישית אנחנו צריכים שליטה ובקרה לא רק על התאגידים שנותנים שירותים ציבוריים אלא גם על התאגידים ששולטים בחיי היום־יום שלנו, כמו בשר, נפט ופחם. אין לי ספק שהאדם הפשוט השולט באותם תאגידים הוא כמונו, אין לי ספק שהוא רוצה לעשות טוב, אבל אני רוצה שתהיה לנו מספיק בקרה ושליטה כדי שהוא יוכל לעשות טוב. אני חושב שהמנהלים והדירקטורים צריכים לשאת באחריות אישית כשהחברות שלהם עוברות על החוק".
■ "היעדרה של ממשלה אפקטיבית יצר מעמד קטן של אנשים עשירים להפליא ובעלי עוצמה כלכלית גדולה, שמטרתם העיקרית היא לשמר ולהגדיל את כוחם. הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא לשנות את התנאים שאיפשרו לאותם אנשים לצבור כוח שהוא לא למטרת הרווחה הכוללת. אין בלבנו נגד אף אדם שהעושר שלו משקף את כוחו ואת כישרונו כשהוא מופעל תוך שמירה על הרווחה של הציבור... ומשמעותו של זה, אני יודע, היא מעורבות ממשלתית הרבה יותר אקטיבית בתנאים החברתיים והכלכליים של המדינה הזאת מכפי שהיה לנו עד היום. אבל הגענו לנקודה שבה אנחנו צריכים להודות שנדרשת מעורבות ממשלתית גדולה יותר".
■ "שום אדם לא צריך לקבל דולר אחד, אלא אם הדולר הזה הושג ביושר. כל דולר שהוא מקבל צריך לשקף שירותים בשווי דולר - לא הימורים במניות, אלא שירות אמיתי. אזרחי ארה"ב סובלים מדי כמה שנים מפאניקות פיננסיות שלא מוכרות במדינות שיש להן עוצמה כלכלית קטנה משלנו... יש חשיבות עליונה לכך שנחקור את המערכת הפיננסית שלנו".
■ "אני מאמין שמשאבי הטבע שלנו צריכים לשרת את כל האזרחים ולא להיות מונופול שמעשיר בודדים. מאשימים אותי כאן שאני נוקט גישה מהפכנית בנושא הזה".
(נתניהו נמנע עד כה מלהתערב בנושא טייקוני הגז - ובימים אלה מתקפלת המדינה מולם).
■ "אני מאמין שהממשלה צריכה להגן על הרכוש ועל הרווחה הציבורית. באופן נורמלי, בטווח הארוך ההגנה על שניהם מביאה אותה תוצאה. אבל כשצריך לבחור, אני בוחר בהגנה על האדם ולא על הרכוש, כפי שבחרתם במלחמת האזרחים. אני רחוק מלהמעיט בחשיבות הדיווידנדים, אבל אני חושב שדיווידנדים עדיין פחותים מהאופי אנושי. אין לי סימפטיה לאלה שאומרים שלא אכפת להם מדיווידנדים... (אבל) אלה שמתנגדים לכל רפורמה יעשו טוב אם יזכרו שצפוי לנו הרס ברמה הגרועה ביותר אם המדיניות הממשלתית שלנו תייצר רק עושר עצום בידי מעטים ותיצור ניצחון כלכלי ופוליטי רק לחומרנות ולאנוכיות המגונה ביותר".
■ "אנחנו צריכים התעוררות ערכית ומוסרית, שבלעדיה, שום חוכמה בחקיקה או בממשלה אין לה משמעות. אני רוצה להזכיר לכם, שוב, כיצד ניצחנו במלחמת האזרחים. לא היינו יכולים לנצח אם היינו כנופיות לא מאורגנות. אתה צריך גנרלים, אתה צריך ניהול מתקדם ביותר כדי לנצח".
רוזוולט ידע היטב שבעלי ההון יאשימו אותו שהרעיונות שלו קומוניסטיים, ולכן הקפיד להזכיר להם שהוא נתלה באילנות גבוהים ממנו. "העבודה קודמת ועצמאית להון. ההון הוא רק הפירות של העבודה, ולא יכול להיות קיים ללא העבודה. העבודה נעלית על ההון, ולכן צריכה לקבל יחס מועדף. אם הייתי הוגה את הדברים האלה הייתם אומרים שאני קומוניסט - אבל אני רק מצטט את אברהם לינקולן".
5.לפני המבצע בעזה - נתניהו חשש שאוזלת ידו בתחום יוקר המחיה תביא להדרדרות מהירה שלו בקרב הציבור. זאת הסיבה שהוא החלה לגלות עניין, באיחור של שלוש שנים בסרטן מחירי הדיור שמחסל כאן דור שלם. אולי מפני ששר האוצר שלו, שרכב על מחאת הדיור, הבין סוף־סוף ששום פוסט בפייסבוק לא ירגיע את מאות אלפי הישראלים שחשבו ברצינות שהוא מתכוון להוריד את המחירים. הפיכת דירות וקרקעות מאמצעי ייצור ושירות דיור להשקעה לא תורמת דבר לכלכלה ולפריון. בטווח הקצר בעלי הנכסים מרגישים שהם התעשרו, ומנופי האשראי הנדל"ני מנפחים את הכלכלה. בטווח הארוך זה זורע הרס בכלכלה באי־שוויון ובהשקעות.
מטרת מדיניות הנדל"ן שצריך להוביל אינה לעצור את העלייה. אנחנו לא קונים את הספין הזה, בעיקר כשהוא מגיע מביבי ומלפיד, כשהמחירים כבר נעצרו בחודשים האחרונים. מדיניות הנדל"ן צריכה להוביל לירידה חדה במחירי הדיור חזרה לרמה שבה הם היו ב–2007, לפני שהבועה החלה להתנפח.
. המעגל החברתי של נתניהו ולפיד מוררב בעיקר מאנשים שנהנים מבועת הנדל״ן. חבל שראש הממשלה לא תולה במשרדו מעל המפות של עזה את גרף מחירי הנדל״ן - או שולח אותו לכל השרים והפקידים הבכירים אצלו. אם הוא היה כזה גנרל גדול של הכלכלה, כזה כלכלן דגול - הוא היה מסמן את 2007 עך גרף מחירי הנדל״ן - כיעד, ומתחיל למדוד את השרים והפקידים שלו על בסיס רבעוני. בדיוק כמו שהחבר׳ה בבוסטון קונסולטינג גרופ מייעצים לחברות.
6.70 פעם חזרנו ואמרנו בשיחה עם נתניהו וזינגלס "תחרות", אלא שמול עינינו צומחת בימים אלה המפלצת המונופוליסטית המפחידה ביותר שהיתה בישראל. היא עלולה להיות גרועה יותר מדנקנר ועופר ובינו ואריסון ביחד. זו מפלצת האנרגיה של תשובה - נובל אנרג'י וודסייד. הממונה על ההגבלים העסקיים, מנכ"לית משרד האוצר, משרד האנרגיה וכל שאר הרגולטורים עומדים אובדי עצות מול אימפריית האנרגיה הזאת. אם לא תיכנס כרגע לעובי הקורה, אם לא תגדיר את הריכוזיות בשוק האנרגיה כאיום אסטרטגי, בעוד שנה או שנתיים כבר אי אפשר יהיה לפרק אותה. יותר מחמש שנים לקחו לנו להתחיל לפרק את כנופיית הפירמידות והבנקים שהשתלטו על המדינה ועל כלבי השמירה. נתניהו מחזיר אותנו לאחור. אם לא יתעשת כל הדיבורים שלו על תחרות לא ישכנעו אף אחד. לא אותנו, בכל אופן.
7.שאלתי את זינגלס מדוע הוא חושב שהריכוזיות במערכת הפיננסית היא הגורם העיקרי לרוב הבעיות במשק. לפני שהוא הספיק לענות, ביבי קפץ ואמר "כי הוא צודק". יפה. אנחנו כולנו מסכימים. אני בטוח שחוץ מ-20 בנקאים, 20 לווים גדולים שקיבלו מהם כמה עשרות מיליארדי שקלים בהלוואות ועוד 20 אלף עובדים בכירים בבנקים, רוב הציבור מסכים אתנו.
אי אפשר להשאיר את מלאכת שבירת הריכוזיות בבנקים בידי בנק ישראל. שר האוצר שלך כבר הודיע שמאחר שהוא היה פרזנטור של בנק הפועלים הוא לא מתכוון להתעסק עם הבנקים. בנק ישראל מקריב מזה עשר או 20 שנה את התחרות בבנקים על מזבח היציבות. שום דבר אמיתי לא יקרה כאן אם לא תוביל את זה. ואם הקדנציה שלך תסתיים כאשר פועלומי עדיין מחזיק 60%-70% משוק הבנקאות, לא תוכל למכור לאף אחד ברצינות את הסיפור שאתה ראש הממשלה היחיד במערב שנלחם בריכוזיות הפיננסית.
8.עם קריסת בית החולים הדסה התעורר הציבור והבין את הנזקים האדירים של האמריקניזציה של מערכת הבריאות הישראלית - השילוב הרעיל של רפואה פרטית יקרה לעשירים עם רפואה ציבורית לא יעילה. אם כבר השתחרננו מהכבוד למודל האמריקאי, כדאי להזכיר שמערכת הבריאות האמריקאית היא אחת הגרועות בעולם. היא מניבה תוצאות ממוצעות ועולה כמעט כפול מכל מערכת מקבילה. גם הכלכלנים הימנים וגם הרפובליקאים שנלחמים באובמה לא מכחישים שלפחות שליש מההוצאה במערכת הבריאות האמריקאית היא בזבוז כסף על תהליכים שלא מייצרים שום ערך לחולים. כן, זה מזכיר את המערכת הפיננסית האמריקאית. אז לפני שהעסק מידרדר ואנחנו מקבלים מפלצת אמריקאית שממנה נהנים רק העשירים, הוועדים והחולים העשירים - בוא נכריז על תוכנית הבראה.
9.אם להאמין לסקרים, להתפלגות המצביעים ולדמוגרפיה, הרי ש-50%-60% מקוראי הפוסטים בפייסבוק שלי משוכנעים שאנחנו נובחים כאן על העץ הלא נכון. שאין סיכוי ביבי ירים את הכפפה הזאת. זה הזמן להראות שאנחנו לא מדינה הנשלטת על ידי אוסף מיליציות מיסוי עצמאיות, טייקונים, מונופולים וסתם מטורפים ולכן ראשי הממשלה מעדיפים לעסוק בכיבוש, בהתנחלויות, במנהרות ובתהליך השלום כל עוד מובטח שהוא יימשך לעד.
טדי רוזוולט כבר 100 שנה לא בשטח, ואפילו פרנקלין רוזוולט כבר 70 שנה לא בשטח. הסכמנו כבר שבכל הקשור לרפורמות כלכליות, בת הברית הגדולה שלנו היא מודל דפוק; שהפוליטיקה שלה היום לכודה בידי קבוצות אינטרס יותר אפילו מהפוליטיקה הישראלית. אנחנו צריכים מודל אחר. אם ביבי לא ישכנע אותנו בשנה־שנתיים שנותרו עד הבחירות שהוא מבין את זה ועובד בזה - אז בעוד 5 או 10 שנים נתעורר ונגלה שהאנשים שיכולים להוביל כאן שינוי התייאשו ועזבו את ישראל. ולא. אדוני ראש הממשלה. אל תתחיל שוב עם קשקושי אירן והסייבר ברוטב מנהרות וחמאס. זה לא עובד יותר. יוקר המחיה, העוני, השחיתות, אי השיוויון וקריסת הבלתי מחוברים הם איום מיידי לא פחות מעזה.
10.הידע של נתניהו בכלכלה הוא בליגה אחת מעל כל שאר הפוליטיקאים - אבל זה חסר משמעות כפי שטדי רווזוולט אמר: Nobody cares how much you know, until they know how much you care.
Samuel Cohen
הפעם גיא אינני מסכים איתך להשוות בין יאיר לבנימין כשרי אוצר זה כמו להשוות תה לקפה או תפוחים ותפוזים... ושנינו יודעים ששיטת הבחירות בישראל מקשה על קביעת המדיניות - אגב שניהם נותנים כח ל"נערי האוצר" בוגר תואר ראשון בקלקלה שלא ניהלו שום עסק!

Sunday, May 11, 2014

Stav Shaffir

Stav Shaffir
כרוניקה של זלזול ידוע מראש: לפני חצי שנה סיפרתי לכם על סעיף תמוה שהתבקשנו להצביע עליו בוועדת הכספים - 6 מיליון שקלים מכספי המסים שלכם לטובת "חיזוק הקשר הרוחני עם התפוצות". כן, ממש כך, ללא פירוט או דברי הסבר. דרשתי ממשרד האוצר להבין מהו ״קשר רוחני״, איך מחזקים את הקשר עם התפוצות ומי אחראי לעשות את זה - ואחרי שלוש שעות קיבלתי רשימה של עמותות שמעולם לא שמעתי עליהן ושלא עלו בשום חיפוש אינטרנטי - וההעברה אושרה בניגוד לדעתי. היום מתברר כי חלק מהעמותות האלה בכלל לא קיימות - ואף אחד באוצר לא יודע לאן הועבר הכסף. עתרתי לבג"ץ לפני מספר חודשים נגד הנוהל הפסול שמאפשר לפזר את הכסף שאתם עובדים כל כך קשה בשבילו לטובת מטרות חסרות פשר - ועד שבית המשפט יקבע את סופה של הפרשה הזו, אמשיך לעקוב אחרי כל שקל שיוצא מקופת המדינה. פעם הבאה שהאוצר לא עומד בעוד הבטחה בטענה ש"אין תקציב", תזכירו לו את ה-6 מיליון האלה. אולי הוא ימצא אותם.

לסיפור המלא:
http://glz.co.il/1189-42162-he/Galatz.aspx
 
Photo: ‎כרוניקה של זלזול ידוע מראש: לפני חצי שנה סיפרתי לכם על סעיף תמוה שהתבקשנו להצביע עליו בוועדת הכספים - 6 מיליון שקלים מכספי המסים שלכם לטובת "חיזוק הקשר הרוחני עם התפוצות". כן, ממש כך, ללא פירוט או דברי הסבר. דרשתי ממשרד האוצר להבין מהו ״קשר רוחני״, איך מחזקים את הקשר עם התפוצות ומי אחראי לעשות את זה - ואחרי שלוש שעות קיבלתי רשימה של עמותות שמעולם לא שמעתי עליהן ושלא עלו בשום חיפוש אינטרנטי - וההעברה אושרה בניגוד לדעתי. היום מתברר כי חלק מהעמותות האלה בכלל לא קיימות - ואף אחד באוצר לא יודע לאן הועבר הכסף. עתרתי לבג"ץ לפני מספר חודשים נגד הנוהל הפסול שמאפשר לפזר את הכסף שאתם עובדים כל כך קשה בשבילו לטובת מטרות חסרות פשר - ועד שבית המשפט יקבע את סופה של הפרשה הזו, אמשיך לעקוב אחרי כל שקל שיוצא מקופת המדינה. פעם הבאה שהאוצר לא עומד בעוד הבטחה בטענה ש"אין תקציב", תזכירו לו את ה-6 מיליון האלה. אולי הוא ימצא אותם. 

לסיפור המלא: 
http://glz.co.il/1189-42162-he/Galatz.aspx‎

Saturday, February 15, 2014

Nachman Shai MK Dr.




Posted: 27 Jun 2014 05:49 AM PDT
חברות וחברים,
באמצע השבוע היוצא השתתפתי באסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה בשטרסבורג, צרפת. ישראל איננה חברה במועצה עצמה, אלא רק משמשת משקיפה באסיפה הפרלמנטרית שלה. בכנסת ה-19 אני עומד בראש משלחת הכנסת לאסיפה הפרלמנטרית.  זאת בדרך כלל הזדמנות לעסוק גם בנושאים כלל אירופים, אבל מפעם לפעם הסוגיות המזרח – תיכוניות מתגלגלות לשולחנה של האסיפה. כך גם הפעם. יחד עם עמיתי, ח"כ רונן הופמן, החלטנו למקד את השתתפותנו במושב הנוכחי של המליאה בשלושת החטופים. הנושא אינו מוכר עדין, בזירה הבינלאומית, שכן זמן קצר מדי עבר מהחטיפה. אני מניח, אני חושש, כי בהדרגה ידברו עליו הרבה יותר, אם כי הבה נודה, בעולם האכזרי שבו אנו חיים, עולם של אלימות ומעשי רצח וחטיפות, חטיפתם של שלושה ישראלים אינה החדשה החשובה ביותר של השבוע. בכל זאת, לא ויתרנו.
נשאתי בעניין זה נאום במליאת האסיפה הפרלמנטארית וביקשתי כי 47 המדינות החברות במועצה, המייצגות 800 מיליון איש, יסיעו לנו להשיב את החטופים. הוועדה המדינית של האסיפה קיבלה החלטה ברוח זו וגם ראש קבוצת הידידות בין ישראל לבין האסיפה הפרלמנטארית, חבר הפרלמנט הבריטי ג'יימס קלפיסון, החתים עשרות חברי פרלמנט על הודעה ברוח זו. כל זו נעשה במקביל להופעתן של שלוש האימהות במועצה לזכויות האדם של האו"ם בג'נבה.
הקמפיין העולמי יתרחב וילך עתה שכן בשטח אזור החטיפה, הפעילות מצטמצמת והולכת. היא מתמקדת במאמץ מודיעיני, שיניב בסופו של דבר פירות.  אנחנו נדע מה קרה שם.  בינתיים ראש הממשלה מוביל את המסע נגד החמאס שמעורבותו במקרה היא ברורה.  ודווקא משום כך חשוב  להעביר קו ברור בין החמאס לבין אבו-מאזן שהדהים בהודעתו החשובה, אולי אפילו ההיסטורית, בנושא החטיפה. אני יודע שכולנו ציניים, גם חסרי אמונה, ונוטים לזלזל בכל מה שנאמר על-ידי הפלסטינים, ובוודאי הצהרה מסוג זה. רצינו בערבית? קיבלנו, רצינו בפורום ערבי? קיבלנו? רצינו גינוי חריף ? קיבלנו. אבו-מאזן שבר את כללי המשחק  ועל כך הוא ראוי לאשראי. ישראל צריכה לחדש עמו את המשא ומתן ולחזקו. לא בפעם הראשונה מתברר כי אבו-מאזן מייצג בכל זאת חשיבה אחרת לסכסוך הדמים בינינו לבין הפלסטינים וראוי שנשאל, בניגוד לדעתם של כמה קיצונים מהימין, מי בדיוק יחליף אותו ולאן הוא יוביל את המחנה הפלסטיני.
הנה מקצת מהתקשורת שסיקרה את מאמצינו במועצת אירופה: ישראל היום
ג'רוזלם פוסטNRG וגם כתבתי על כך מאמר שהתפרסם בגלובס.
עניינם של השלושה הועלה על-ידי נשיא המדינה שמעון פרס בביקורו בארה"ב. נפגשתי עמו, יחד עם אסתר פולארד וח"כ איילת שקד, בתחילת השבוע כדי להבטיח כי יעלה גם את עניינו של ג'ונתן פולארד. היה כיף לראות נשיא בג'ינס, לא דבר מן המקובלים, וכך נראה לי שפרס משתבח מיום ליום… כמה נתגעגע אליו…  הוא הבטיח לעלות את ענינו של פולארד על סדר היום. אינני מצפה כי הוא ישוחרר מחר או מחרתיים, אבל חייבים להתמיד בלחץ. בשנה ה-29 למעצרו ולכליאתו, הגיעה עת השחרור וביטחונה של ארה"ב, אני משוכנע, לא יפגע כמלוא הנימה.
בינתיים בכנסת מסתיימת החקיקה של חוק ההזנה בכפייה. העצירים המנהליים כבר הפסיקו את שביתתם אבל את גלגלי החקיקה החליט נתניהו שלא לעצור. בשבוע הבא תחוקק כנסת ישראל חוק מביש, הנוגד באופן ברור אמנות בינלאומיות ושאף רופא אשר נאמן לשבועת הרופא לא יקימו. אני גם משוכנע כי הוא לא יופעל אף פעם. יש חוקים שצריך להרוג אותם כשהם קטנים וזו היא דוגמא מצוינת.
לבסוף, מילה אישית. השבוע הלך לעולמו חברנו רוני גבעוני, מזכיר סניף העבודה במבשרת. איש אשכולות, פעיל ונמרץ, אידיאולוג וסוציאליסט, שנלקח מאתנו בחופזה ממש בעיצומה של עשייה גדולה. חשבתי שארצה להקדיש לו את הסיכום השבועי הזה ולהודות לו על כך שקיבל את פני במאור פנים במפלגת העבודה לפני שנתיים ונתן לי הרגשה נעימה של תמיכה ועידוד. אני שולח תנחומי לישראלה, להילה ולגיא.
שבת שלום.
=============================================
השבוע שהיה כך היה: מחליפים צ'פחות כאילו לא קרה כלום‬
Posted: 14 Feb 2014 06:25 AM PST
חברות וחברים,
יום שני השבוע הגשתי הצעת אי אמון בממשלה בשם מפלגת העבודה. במליאה לא נכח אף שר כך שיכולתי לדבר ככל שרציתי. ודיברתי. לקח לממשלה הרבה זמן למצוא שר תורן והצלחתי לעלות מספר טיעונים למה הממשלה צריכה ללכת. את הנאום תוכלו לקרוא בקישור זה.
אמש נערכה בשטח E1, שטח שבין ירושלים למעלה אדומים, הפגנה גדולה. זה בסדר. ה-"לא בסדר" הוא כי בהפגנה נכחו 3 שרים ו- 20 ח"כים. עכשיו, שאלתי את עצמי, נגד מי הם מפגינים? הלא הם מפגינים נגד עצמם? הם הממשלה, הם שריה, ואם כנראה משהו לא מצא חן בעיניהם, וכנראה שלא, שילכו הביתה. אף אחד לא מכריח אותם. אבל זו כנראה המדינה הראשונה בעולם שהשרים שלה מפגנים נגדה ונגד ראש הממשלה שלה ואז ביום ראשון באים לישיבת הממשלה ומחליפים צ'פחות כאילו לא קרה כלום. דיברתי על כך ביומן הבוקר של רשת ב' (דקה 1:14:31) ובערב חדש.
אז מה הפלא שביום רביעי השבוע, חברים אלו עשו גם סיכול ממוקד לנשיא הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ. האיש, מידידיה הגדולים של ישראל באירופה, מחזיק היום בעמדת מפתח בפרלמנט והשנה, כנראה, ייבחר למעין ראש ממשלת אירופה, התפקיד האקזקוטיבי הבכיר ביותר באיחוד האירופי. אז מיותר לציין למה חשוב לקיים עמו יחסי ידידות ולנצל, למשל, את עמדתו המוצהרת, כפי שהובאה כמה פעמים בימים האחרונים, נגד כל חרם על ישראל.
שולץ טעה והשתמש בנתונים, אשר מראש הודיע, לא בדוקים. זה לא מכובד ולא יאה. אבל על זה לא תולים בכיכר העיר אלא מתקנים באופן אינטליגנטי ומידי כמקובל בין ידידים. כל מה שקרה אחר כך בכנסת היה מחזה עלוב ועצוב. ה"ג'ננה" יצאה לחברי הבית היהודי והם השתוללו. מפה לשם הוזכרה גם זהותו הלאומית של שולץ, הוא גרמני וזה כמובן הוסיף שמן למדורה. מיותר לומר שאלה היו רגעים מביכים והצטערתי בשביל כולנו, בשביל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין שמשקיע כ"כ הרבה מאמץ בחיזוק מעמדה הבינלאומי של הכנסת ועכשיו באו חבריו שלו ושפכו עליו מים קרים.
בכנסת קיימות שדולות רבות. שדולה היא קבוצה של חברי כנסת, בדרך כלל עם תמיכה ועידוד ציבורית, הפועלים במשותף כדי לטפח נושאים שונים. אין זה גוף פרלמנטארי במובנו הפורמאלי אבל בהחלט כלי עבודה חשוב. השבוע קיימתי מפגשים של שתי שדולות מרכזיות; שדולת הגמלאים ושדולת כחול לבן. מאות גמלאים הגיעו לכנסת, בשיתוף עם הסתדרות הגמלאים, כדי למחות על העוני ההולך ומתפשט בקרב אוכלוסיית הגמלאים. יש על כך נתונים מחקריים המאוששים את זה.  אוכלוסיית הגמלאים גדלה והולכת ככל שתוחלת החיים מתארכת והמדינה אינה ערוכה כלל לטפל בהם. אלה הם חדשות טובות ורעות בעת ובעונה אחת והגמלאים חשים כי צורכיהם גדלים מצד אחד ואין ביכולתם לעמוד בהם. המדינה אינה מסייעת במובן זה ואת התסכול הביאו הגמלאים בבניין הכנסת. ברור שנדרש מאמץ ממלכתי אדיר להתמודד עם האתגר העתידי, אבל אנחנו הרי לא רואים שום דבר שהוא מעבר לקצה האף שלנו. הכינוס סוקר בתקשורת: אתר NRG וביומן אזרחי של קול ישראל (דקה 00:10)
יחד עם הסתדרות התעשיינים ומשרד הכלכלה ציינו את יום כחול לבן בכנסת. זו הזדמנות נפלאה לחלוק את הצלחותיה של התעשייה הישראלית ולחפש דרכים כדי לסייע לה. 400 אלף איש מועסקים בה והיא עמוד התווך של מדינת ישראל. לא תופתעו לשמוע שהתעשיינים כועסים על המיסוי, על עלויות הייצור, על היעדר שימת לב ברמה הממשלתית ועוד טענות נוספות. השר בנט, לשבחו, הקשיב בקשב רב ואני מקווה שהשינוי הסמנטי בשם של משרדו, מ"תעשייה ומסחר" ל"כלכלה", אינו מסמל גם התרחקות מיעדי המשרד. בסך הכל היה נהדר לראות מאות תלמידים הפועלים כדי להעמיק את המודעות לתוצרת הארץ ולהבטיח כי ישראלים ירכשו את תוצרת ישראל גם כי היא טובה, גם כי המחירים נוחים וגם כי היא תומכת בחברים אחרים, כפי שראוי לסולידאריות חברתית אמתית. על חלק מאירועי היום תוכלו לקרוא בדה מרקר.
שבת שלום ואולי סוף סוף גשם,
נחמן
Posted: 14 Feb 2014 06:22 AM PST
נחמן שי (העבודה):
לא, תן לי זמן. אז אני יכול לדבר חופשי.
נחמן שי (העבודה):
אולי – - -
נחמן שי (העבודה):
אני אדבר על הצעות החוק שהפילו לי השבוע – או כבר אני אתחיל.
נחמן שי (העבודה):
אוקיי. למה? אין – - -
נחמן שי (העבודה):
אבל אין שר, אז אני חופשי.
נחמן שי (העבודה):
טוב.
נחמן שי (העבודה):
אוקיי. הייתי אומר – - -
נחמן שי (העבודה):
מה זה, אקוניס הוא הגיבור האישי שלי. אני עומד לצטט אותו.
נחמן שי (העבודה):
זה לא דבר של מה בכך שאני מצטט את אקוניס.
נחמן שי (העבודה):
טוב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השר שאיננו, אנחנו חושבים שהממשלה הזאת מועלת בתפקידה, ובמקום לשריין ולחזק את מעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל, עושה בדיוק ההפך: מחלישה אותו, פוגעת בו ופוגעת ממילא באינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל.
קם לנו אויב. כאילו אזלו האויבים בסביבה הקרובה שלנו, קם לנו אויב. מי האויב החדש שלנו? ג'ון קרי. מזכיר המדינה האמריקני הוא האויב התורן של מדינת ישראל. בו אנחנו עכשיו צריכים לטפל. עכשיו, מיהו ג'ון קרי? אמר עליו – תכף אני אצטט ציטוטים ארוכים מדבריו – שר החוץ אמר שיש לו רקורד. אגב, כמו שאדוני היושב-ראש יודע, באמריקה נהוג לשמור רקורד על חברי קונגרס, וזה לא ריגול; בודקים איך הם הצביעו לאורך תקופה ארוכה. גם אצלנו, אגב, עושים את זה, ואז מחליטים אם אתה עומד בימין או בשמאל או באמצע או אם אתה סוציאליסט או אתה קפיטליסט וכו'. אז לקחו את הרקורד של ג'ון קרי ומצאו שב-29 השנים שהוא משמש כסנאטור, לפני שהוא הפך להיות מזכיר המדינה, יש לו רקורד מאוד חיובי מנקודת ראותה של מדינת ישראל. מה לעשות? הוא ידיד. ידיד לעת צרה. ידיד. אבל במדינת ישראל זה לא טוב, זה לא מספיק. כי אם הוא עוד ידיד זה בכלל יקלקל את הסיפור. אם היינו מוצאים אולי שהוא יצא נגדנו, הצביע נגדנו – מי שעורך את המעקב, נגיד איפא"ק או מי שהיה אומר לנו בלחישה: תשמעו, זה אסון למדינת ישראל – ניחא. אבל הוא לא. ואני באמת ובתמים מאמין בכנות כוונותיו לבוא ולמצוא פתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני, שנמשך עד בלי תום ועולה בחייהם של אנשים – עלה ועולה, וחלילה וחס עוד יעלה.
הוא רוצה לנסות לפתור. אולי הוא לא יצליח. וגם הוא נוקט, צריך לומר לשבחו – באומץ לב הוא פועל. למה? כי מי שמכיר את הסוגיה הזאת יודע שמי שנכנס אליה שובר את הראש. כך קרה לנשיאים, כך קרה למזכירי מדינה, כך קרה לשליחים למיניהם. תקראו את ההיסטוריה: כמה שליחים מונו, נכנסו, פעלו וברחו מפה? ברחו. הם לא רוצים להיות פה. למה להם? למה להם? וג'ון קרי, בשנה הראשונה לתפקידו, שהיא השנה שקובעת את הטון, קובעת את המסגרת לתפקיד שלו, באמת, הוא בחר להתמקד במזרח-התיכון, והוא, אני חושב, רוצה או חושב או מאמין שאפשר להגיע להסדר. אולי הוא טועה. אגב, אולי הוא טועה. אבל לפחות לנסות מותר לו.
אז הוא התחיל להופיע פה באזור פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית, רביעית, חמישית, שישית, שביעית. הוא כבר היה פה למעלה מעשר פעמים. אנחנו מתגעגעים אליך, ג'ון קרי, תבוא לארץ. היית בא כל שבועיים או מעביר כרטיס בשדה התעופה בלוד, נכנס, עושה סיבוב והולך. עכשיו כבר לא היה פה איזה שלושה שבועות. איפה קרי? נעלם. אולי כבר נמאס לו קצת. כי אדם לא אוהב שהוא בא לכאן ואומרים עליו שהוא משיחיסט, אובססיבי – תכף נגיע לציטוטים. הוא חושב שהוא עושה דבר שטוב למדינת ישראל. אגב, בשיא סופת השלג, אם אתם זוכרים, הייתה איזו שיירת מכוניות שנעה בערפל מפינה אחת של ירושלים לפינה השנייה; זה ג'ון קרי. הוא היה אתנו אפילו בשלג.
אז אני לא אומר שקרי הוא כליל השלמות, לא. אבל הוא מזכיר המדינה של ארצות-הברית, וזאת עדיין המדינה החשובה ביותר בעולם, והוא החליט בגיבוי הנשיא להוביל את המשא-ומתן. ואז, כשהוא מתחיל לגבש הצעה כלשהי – ואני גם לא בטוח שזו הצעה טובה, ועוד לא התחייבנו לקבל אותה, ואנחנו לא יודעים לאן היא הולכת בכלל. אנחנו בטח לא יודעים. אני מקווה שמנהלי המשא-ומתן יודעים – אז מסתערים עליו מכל הכיוונים. סוף-סוף מצאנו מי מאיים על מדינת ישראל. מכל השחקנים בסביבה, הוא מאיים על מדינת ישראל.
אומר עליו שר ביטחון, לא פחות: קרי משיחי ואובססיבי. שייקח נובל וילך. זה לא "נובל אנרג'י", זה פרס נובל. שייקח נובל. זאת אומרת, קח צל"ש ותצא לנו מהעיניים. איך? כך אומר שר הביטחון. תכף אני אדבר על מערכת היחסים ישראל–ארצות-הברית. אומר עליו שר הכלכלה, אדם שמבין שניים-שלושה דברים – אני חושב, אני מקווה – במסחר, ביחסים החשובים הללו, הכלכליים. הוא אומר: מצפים מידידותינו בעולם לעמוד לצדנו מול ניסיונות החרם ולא להיות השופר שלהם. הוא השופר שלהם עכשיו. אומר ידידנו חבר הכנסת אופיר אקוניס, שבדרך כלל מצטט את בגין; הפעם אנחנו מצטטים את אקוניס.
נחמן שי (העבודה):
הוא אומר: קרי מנהל – - -
נחמן שי (העבודה):
תקשיבו, תקשיבו לי. יש לי העונג לצטט את אופיר אקוניס.
נחמן שי (העבודה):
זה לא דבר שקורה לי כל יום.
נחמן שי (העבודה):
קרי מנהל מדיניות אגרסיבית נגד ישראל, שלא רק שלא מקרבת שלום, אלא מרחיקה אותו. לא פחות ולא יותר.
נחמן שי (העבודה):
אין לי, זה כל מה שיש לי; ערוץ 7.
נחמן שי (העבודה):
נכון, נכון. מופיע בכותרת, אתה צודק.
נחמן שי (העבודה):
אז מה? אז מה אם היינו – נהיה פה. אגב, זה לא ויכוח שהיה עם ראש הממשלה, עם אחד מחברי הכנסת – - -
נחמן שי (העבודה):
נכון.
נחמן שי (העבודה):
אז לא עם קרי. תעשה את הוויכוח הזה עם חברי הכנסת הערבים כשמישהו מנסה לנשל אותך מההיסטוריה שלך. זה משהו אחר. אבל לא עם קרי. למה עם קרי?
עכשיו, האבסורד, האבסורד הלוא מגיע לשיאו – תכף אני אומר איך ישראל פועלת עכשיו בשביל להסביר לארצות-הברית את עמדתה, כי האמריקנים לא יצאו מפה נקיים, אנחנו נסביר להם כמה דברים. תראו מי קם להגן על קרי: שר החוץ אביגדור ליברמן. הוא תפס – אפילו ליברמן תפס שיש גבול. אני שמח, אגב, על כך, כי הוא יושב היום במשרד החוץ ומוקף באנשים שמסבירים לו – מסבירים לו, אם הוא אולי לא יודע. אני חושב שהוא יודע היטב – שג'ון קרי, לא רק שיש לו רקורד; אומר ליברמן: קרי הוא ידיד אמת של ישראל. מה החוכמה בלהפוך ידידים לאויבים? אתה שומע, ידידי חבר הכנסת אקוניס? הוא לא מנהל מדיניות אגרסיבית נגד ישראל. הוא ידיד ישראל, לפי דברי שר החוץ. ג'ון קרי מוביל את התהליך בצורה נכונה. אנחנו מייצרים עכשיו עקרונות מול האמריקנים כדי לנהל על בסיסם משא-ומתן ישיר עם הפלסטינים. את זה אומר שר החוץ, שאף אחד לא יכול לחשוד בו שאין לו השקפה לאומית. נכון? אני מקווה שאתה חושב כך.
נחמן שי (העבודה):
מי חושד בו?
נחמן שי (העבודה):
עשיתי היום דוקטורט. מי חושד בו? השר בנט.
או, שלום, שרת הבריאות, זה מצוין. נעבור מייד לדבר על "הדסה".
נחמן שי (העבודה):
היושב-ראש הפעיל את השעון במהירות, כבר נמאס לו לשמוע אותי.
נחמן שי (העבודה):
ודאי, ודאי.
נחמן שי (העבודה):
כל אחד יש לו ציטוט. ליברמן, אגב, הוא הגיבור של "הארץ" בעניינים האלה. מה זה, אימצו אותו אל לבם.
נחמן שי (העבודה):
אומר השר בנט – קודם כול יש לו מה להגיד על קרי, כבר אמרנו. עכשיו, הוא אומר – מה הוא אומר? מה המרחק בין השר בנט לשר – אולי שלושה כיסאות, ארבעה כיסאות עור הצבי. הוא עכשיו אומר, חבר שלו, עליו: ליברמן מזגזג, הוא אומר. מה הוא אומר עליו? רגע, רגע: ליברמן מפחד, ואף יותר מזה – אומר: "ליברמן מפחד מבנט", אומרים מקורביו. "היום ברור שאין הבדל בין ציפי לבני לליברמן. שניהם בעד הסדר ובעד חלוקת הארץ. רק שליברמן" – נעלמה השרה.
נחמן שי (העבודה):
או, בבקשה.
נחמן שי (העבודה):
אני אעבור. יש לי שיחות כל בוקר עם השר אברמוביץ – סליחה, אהרונוביץ, השר אהרונוביץ, וכל בוקר אנחנו דנים בשיבוצים במטה המשטרה. יכול להיות – - -
נחמן שי (העבודה):
לא. זה בשיחה לא פורמלית. בבקשה, אדוני, אני אוכל להמשיך בנוכחותך. אז מה הוא אומר? הוא אומר ככה: "היום ברור שאין הבדל בין ציפי לבני לליברמן. ליברמן איגף את ציפי לבני משמאל. הוא בעד כביש 6 כגבול ישראל, ואנחנו מציעים" – כך אומרים חבריו לממשלה – "שלקראת הבחירות הבאות יבטא את עמדותיו השמאליות לפני הבחירות ולא אחריהן".
חברים. שני אלה הם שני שרים מובילים בממשלת ישראל. שניהם ראשי סיעות, אחת בתוך הליכוד, אחת מחוץ לליכוד. הם לא מדברים באותה שפה. אגב, שר החוץ גם אמר את זה, שהממשלה הזאת לא מסוגלת להגיע לדעה מוסכמת על שום דבר – לא בצד המדיני, לא בצד הכלכלי, כי יש בה תפיסות הפוכות לגמרי. בזה אני נאלץ להסכים אתו.
ואני רוצה לדעת איזה אמצעים ישראל מתכננת עכשיו כנגד ארצות-הברית. האם אנחנו עכשיו שוקלים האם להמשיך את הסיוע הישראלי לארצות-הברית בגובה של 3 מיליארד דולר בשנה? האם זה עכשיו נמצא אצלנו בדיונים? כי יכול להיות שאם המצב הזה יימשך, נפסיק לסייע סיוע כלכלי לארצות-הברית. יכול מאוד להיות שלא נעזור להם יותר לפתח מערכת בשם "כיפת ברזל", שנועדה ליירט טילים שנורים מקנדה או ממקסיקו לתוך ארצות-הברית. נפסיק את הסיוע. ואם זה רק בגובה בינוני זה יהיה "שרביט קסמים", וגם נפסיק לעזור להם בפיתוח ה"חץ" שנועד ליירט טילים מברית-המועצות, אולי, בליסטיים, לארצות-הברית. נפסיק. אנחנו לא רוצים. לא ניתן יותר לארצות-הברית את המטריה שלנו באו"ם. לא נעזור להם יותר במועצת הביטחון. ובעיקר, נפגע בהם כלכלית כמה שאנחנו יכולים יותר. למשל, אם מישהו ינסה להטיל חרם על ארצות-הברית, אנחנו לא נמנע את החרם הזה. להפך. אנחנו נפתח את הדלת ונגיד לארצות-הברית: תראו כמה אתם פגיעים וכמה אתם חלשים.
אבל כל האמת היא הלוא הפוכה. האמת היא שהמדינה היחידה היום בעולם שעומדת לצדנו בכל מבחן שאנחנו עומדים בו, בכל מבחן, זו ארצות-הברית. ולפני שנתיים וחצי הפלסטינים היו במרחק נגיעה מהחלטה של מועצת הביטחון בעד מדינה פלסטינית. מרחק נגיעה. וארצות-הברית נכנסה לעומק הסוגיה הזאת רק בשניות האחרונות, ובשבועיים-שלושה הצליחה להפוך את הקערה על-פיה, ולא נתנה להם את הרוב במועצת הביטחון, ואחר כך ממילא גם במליאה הם בסוף העדיפו שלא להעלות את העניין, אף שבמליאת האו"ם הם יכולים להעביר כל החלטה שהם רוצים. אנחנו יודעים שיש להם שם רוב אוטומטי. זו הייתה דווקא ארצות-הברית, לא מדינה אחרת, שעדיין – אם יש בממשל שאוהד את ישראל פחות, אוהד את מדינת ישראל יותר – הוא עדיין הממשל הכי אוהד לישראל בכל מדינות העולם.
אז מה אנחנו רוצים מהשר קרי, שמגיע הנה ומקווה להגיע להסדר? מה אנחנו רוצים ממנו? ולמה אנחנו צריכים להביא את הבית הלבן ואת מחלקת המדינה ואת השגרירה באו"ם וכל שליח אמריקני – כי שם, בניגוד לנו, זו מדינה קטנה, עם מעט מאוד תושבים, וממשלה קטנה; הם מתואמים ביניהם. אז הם יודעים להגיד תמיד אותו דבר. אצלנו זו מדינה גדולה, אף פעם השרים לא יודעים להתנבא באותה לשון; הבאתי לכם עכשיו כמה דוגמאות. אז למה אנחנו צריכים לקומם את ארצות-הברית ברגע הזה? אולי הכול יתמוטט? אפילו לשיטתך, אדוני היושב-ראש. יתמוטט, לא יצליח. אז מה, באותו רגע אנחנו שורפים את הבית ובורחים? האם לא נזדקק הלאה לתמיכה בין-לאומית?
אנחנו עומדים עכשיו במתקפה מאוד קשה של אותה מערכת שנקראת BDS: Boycott Divestment and Sanctions. עומדים בה. היא לא חדשה, היא כבר מתנהלת כמה שנים; אני מניח שאתה עסקת בזה כשאתה היית שר הסברה, אני מניח – או תפוצות והסברה. אבל אני לא בטוח שזה היה באותה עוצמה שזה היום, כי זה מתחזק. ואני נגד, כמובן, מיותר להגיד, כי זה תחליף של הפלסטינים, אולי גם של ערבים, אחרים, וחוגי שמאל בעולם לערער את הלגיטימציה של מדינת ישראל. וברור שאנחנו נגד. ברור.
וזה הולך ותופס תנופה. הולך ותופס תנופה. זה תופס תנופה באירופה, בכמה מדינות; זה תופס תנופה בארצות-הברית. מי היה מאמין ששני ארגוני אקדמאים אמריקניים יעבירו החלטה של חרם נגד ישראל? אומנם הם מייד חטפו גינויים מהאוניברסיטאות, אבל שתי ההחלטות האלה קיימות; אנחנו רואים שחברת האבטחה הכי גדולה מבטלת את החוזים שלה עם ישראל – אלה שקשורים לאבטחת התנחלויות; אנחנו רואים שיש ירידה ברכישת מזון שמיוצר בבקעה בבריטניה ובסקנדינביה; אנחנו רואים שקרן הפנסיה הגדולה של הולנד מחרימה בנקים בישראל בשל מימון התנחלויות; ראינו את הוויכוח שהתנהל סביב התוכנית "הורייזן 2020", שהאיחוד האירופי הוביל אותה ובסוף התפשרנו – ואני לא בטוח שהתפשרנו לשיטתך, אדוני היושב-ראש, או לשיטתו של השר אהרונוביץ או אקוניס, אלא אני חושב שיותר לשיטתנו. כתבו מכתב, אמרו: תכתבו מכתב. אנחנו נעשה את מה שאנחנו מאמינים, ואתם תכתבו את מה שאתם רוצים.
אני חושב שיש פה אמירה אירופית מאוד מאוד ברורה, ואני שמח מאוד שהממשלה בעניין הזה הבינה את המציאות וקלטה שהיא הולכת להפסיד מאות – מאות מיליוני יורו, והיא צריכה את התוכנית הזאת, וטוב עשינו. אבל יש לכם – ממשלת בריטניה מפרסמת הודעה רשמית שאין להשקיע בבתי-עסק מעבר לקו הירוק. חברת המים הגדולה בהולנד הפסיקה לעבוד מול "מקורות". רומניה מאשרת ייבוא עובדים לענף הבנייה אך ורק לתוך גבולות הקו הירוק. היעדר פטור ממכס על מוצרי התנחלויות בכל אירופה. יש פה פעולה מאורגנת שהולכת ומתפשטת, באופן טבעי, בעולם, ואנחנו, שמתנגדים. אני חושב שהיום בצדק אומרים: בואו נפריד, אל תפגעו לנו בכיס, אל תפגעו לנו בפעילות המסחרית שלנו. אתם רוצים לנהל מולנו מערכה מדינית, ננהל מערכה מדינית, אבל זה לא עובד כך, כי אין לנו כל הכלים. אנחנו לא הנגנים היחידים בתזמורת הזאת. ובמקום שאנחנו ננסה להרגיע את הרוחות ולהרגיע את האירופים, בין היתר מפני שאני רוצה להגיד לכם שרוב היצוא שלנו הוא לאירופה. נכון שהשר בנט מתכנן את השווקים במזרח. בינתיים השוק הכי חזק של מדינת ישראל הוא אירופה, גם ביצוא וגם ביבוא. ותארו לעצמכם שזה מתפשט לכיוון אירופה, מה אנחנו עושים אז? לאן אנחנו הולכים?
אז לכן, הממשלה – אני חוזר לדברים שפתחתי בהם – מנהלת את מדיניותה בחוסר אחריות. זה לא רק גוונים; מנהלת בחוסר אחריות, כי אם ראש הממשלה לא יכול – וכנראה אז ניסה לעשות את זה ולא הצליח – לקרוא לשרים שלו ולהגיד להם: שבו בשקט – שבו בשקט – כולל סגני השרים שלו, שהם מאוד פופולריים בזמן האחרון, כולל סגן השר דנון, ידידי; הוא אמר שארצות-הברית שמה לישראל אקדח לרקה. זאת אומרת, זה דימוי מעולם של מעשי שוד. וגם סגני שרים אחרים, כולל ידידי חבר הכנסת אקוניס, שעוד מעט ירצה להשיב לי. אז אם הוא לא מסוגל להטיל את מרותו עליהם – לא צריך בשביל זה חוק משילות ולא לפגוע באחוז החסימה. לא צריך. צריך מנהיגות. צריך להגיד: רבותי, זה הקו שלי, בנימין נתניהו. או שאתם הולכים עם הקו שלי, או שאתם הולכים הביתה. אני רוצה לראות מי יהיה השר הראשון ומי יהיה סגן השר הראשון שילך הביתה. בסופו של דבר כולם צריכים ללכת הביתה. תודה רבה.
נחמן שי (העבודה):
תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תראו איך החוק הפיטרי עובד. זאת אומרת, שדבר רע אחד גורר דברים רעים אחרים. כל החוק הזה מיותר. עכשיו, מחוסר יכולת להתמודד אתו הפרידו חלק, והוא ממשיך להיות רע, לא שיפרו אותו. זה נשאר רע, רק הגבירו את הרע שבדבר, כאילו – נתחכם. גם החצי שנשאר וגם החצי המופרד, גם זה שהלך ימינה וגם זה שהלך שמאלה, מיותרים. לא צריך את החוק הזה. זה בניגוד לדברים היסודיים האמיתיים הכי חשובים, וזה זכות מינימלית שתהיה לאזרחים ולקבוצות במדינת ישראל להתארגן ולקבל ייצוג במוסדות הנבחרים.
ואם אנחנו חוקרים את ההיסטוריה הארוכה, וידידי פרופ' שלמה אבינרי כתב על כך מאמר מרתק, זה גם סיפורה של הציונות, ואני בטוח שחברי חברי הכנסת הערבים לא ציונים בדיוק, אבל הציונות, בחשיבה שלה איך לערוך את המוסדות של המדינה בדרך, דיברה על בחירות יחסיות. מה תכלית המילים "בחירות יחסיות"? שנותנים לקבוצות קטנות אפשרות לייצוג. זה כל כך טבעי ונכון.
אנחנו מדינה שנאבקת יום ולילה לשכנע את העולם שזו מדינה שוות זכויות. מילא, יכול להיות, אנחנו כבר יודעים את האמת: ערביי השטחים, ערביי עזה, שבכלל יש להם נסיבות, הם לא שווי זכויות, לא לנו, לא למישהו אחר, זה סיפור שונה. אבל בתוככי מדינת ישראל, בתוך הקו הירוק, שכבר מחקו אותו, כי לא רוצים לדבר עליו, גם שם לא יהיו זכויות שוות? גם שם אנשים לא יהיו שווים האחד לאחר?
אני מבין את רצונה של הממשלה לחזק את כוחה, למרות שאמרתי את זה כמה וכמה פעמים: אין לה בעיה של כוח. יש לה כוח, היא צריכה רצון להזיז דברים, היא צריכה רצון לנהל, את היתר כבר אפשר למצוא. לא הסמכויות קובעות. אבל אפילו אם זה כך, מה אתם רוצים מהחרדים, שיש להם כמה מפלגות עם חברים, מספר קטן, ומהערבים – מה רוצים מהם? מה זה ישנה אם תהיה מפלגה ערבית אחת גדולה ומפלגה חרדית אחת גדולה? האם זה יעשה איזה שינוי בחיים הפוליטיים במדינת ישראל? זה יעשה רק דבר אחד, ימנע מקבוצות שראויות לייצוג, שהדמוקרטיה שלנו בנויה עליהן, לקבל את המקום שלהן בכנסת. זה מה שזה יעשה. זה לא יהיה לכבודה של הכנסת, זה לא יהיה לכבודה של מדינת ישראל, ואנחנו, שנאבקים כל כך קשה לשכנע את העולם שיש פה אנשים עם זכויות שוות האחד לאחר, נפסיד גם במערכה הזאת. תודה.
נחמן שי (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל פעם נדמה לי שמיצינו את שלב הקסמים וההוקוס-פוקוסים של הממשלה, אבל אין גבול לכך. מה שקורה בתחום הדיור – מצד אחד הצורך הוא עצום, הוא באמת עצום. הבעיה היא אקוטית, מחירי הדירות מזנקים. אנחנו מדברים היום על 148 משכורות שנדרשות לזוג צעיר כדי לרכוש את הדירה הראשונה שלו. אין דבר כזה בעולם. בעולם אין דבר כזה שזוג צעיר צריך לעבוד 12 שנים רק כדי לרכוש את דירתו הראשונה ובאמצע לא לאכול, לא לשתות ולא לעשות שום דבר אחר. הצורך הוא עצום. מצד שני, מחפשים כל פעם בכובע: אולי נמשוך עוד משהו קטן, עוד פתק קטן. הפתק האחרון שמשכו, היה כתוב עליו: מתחמים מועדפים לדיור. כל מיני קיצורים. כל כך אהבתי את הקיצורים, ה"בלבל" וה"מלמל" ו"הדלדל" וה"בלבל" שלא לוקחים אותנו לשום מקום.
מה עושים פה? מאחר שלא מצליחים לפרוץ את הדרך העיקרית – שהיא אגב בבעלות הממשלה, היא לא בבעלות של איזה מדינה אחרת, היא לא ברשות הפלסטינית, היא שלנו – אז הולכים לעשות קיצורי דרך. לקיצורי דרך יש תכונה רעה מאוד: הם מזיקים, הם פוגעים, הם הולכים לא בדרך הישרה והם משחיתים כל נקודה שהם נוגעים בה, אם זה בתוכניות, אם זה בשטח, אם זה בקבוצות אוכלוסייה שזכאיות ורשאיות לקבל הקלות והתחשבות מהממשלה, כי הדחפור עכשיו לא יכול לפרוץ את הדרך העיקרית, אז הוא הולך בצדדים.
זה הכישלון העיקרי של הממשלה הזאת, שכבר מחזיקה את ההגה למעלה משנה, שצעקה ולכאורה האזינה לקולות הציבוריים: אנחנו הולכים לפתור את הבעיה. לא מסוגלת להתמודד. ממציאה המצאות – -
נחמן שי (העבודה):
- – ממציאה המצאות. סגן השר, ממציאים המצאות. ואני מבטיח לך, ידידי הטוב, שבעוד שנה, במקום ה"בלמל" הזה, הוותמ"ל הזה, יופיע ה"ווגל"ל" הזה, שזה יהיה ועדות גיוס לאומיות הפוכות. אני אמציא לך קיצורים, בקיצורים אנחנו טובים מאוד, אתה יודע, יש לנו מסורת. יש גם קיצורים לקיצורים. זו לא הבעיה של הקיצורים. הבעיה היא שהממשלה תיקח אחריות על עצמה, ותבין שהיא צריכה לדאוג לדיור לאנשים במדינה הזאת, והיא צריכה לעבוד בשבילם, כולל בנייה. ואני מסכים, הממשלה צריכה בחירום להיכנס לבנייה עצמה. כמו שבעבר היו גלי עלייה והיו ביקושים ואפשר היה לתת להם מענה, את זה צריכה לעשות הממשלה עכשיו. יש לה היכולת. ובמקום  להשקיע בכל מיני חידודי לשון וססמאות, קחו את ההגה בידיים, קחו את הדחפור, תיסעו בדרך הראשית ותבנו את הבתים שצריך לבנות. תודה.
נחמן שי (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק הזה מבוסס על הזיכרון הקצר של הציבור, יש דבר כזה. ברוך השם, צרות לא חסרות, ואז אם לא בוער משהו ממש בידיים, מתעלמים וממשיכים הלאה. הציבור הישראלי, יש לו רמת סבל גבוהה ובאמת ראויה להערכה. לכן הממשלה יכולה לשכוח עכשיו את מאות האלפים שצעדו ברחובות לפני קצת יותר משנתיים, שנתיים ורבע, מאות אלפים שמחו מחאה גדולה; מאות אלפים שבין היתר הביאו את מפלגת יש עתיד – הם גם יורידו אותה, אבל הביאו אותה למקום מאוד גבוה; רצו לראות שינוי במדינת ישראל; האמינו שהתנופה שלהם מוכרחה לחולל שינוי גדול.
את התוצאות אנחנו רואים עכשיו לא רק בחוק הרע הזה אלא גם – -
נחמן שי (העבודה):
- – במשאלי דעת קהל, ששנתם של חברי ביש עתיד נודדת, אם הם חרדים למשהו. הם חרדים, ודאי, כי כך נמדדת אי-שביעות הרצון מהם – לא במפתיע, מפני שהם שכחו מי שלח אותם לכנסת.
מה הציבור רצה? הציבור רצה להיות צמוד להבטחתו של ראש הממשלה: ייתנו – יקבלו. ייתנו – יקבלו. אם אתה נותן, אתה משלם במסים, אתה משלם בכספים שלך למדינה – אתה מצפה שהמדינה תיתן לך בחזרה. זאת נוסחה מצוינת, היא נוסחה קלאסית, היא בכלל לא זקוקה לכל החישובים המפולפלים האלה ששמענו פה – שהם כמובן משמעותיים, אני לא מזלזל בחישובים האלה – אבל היא אומרת דבר אחד: אזרחים רשאים לקבל מהמדינה שירותים. הם רשאים לקבל חינוך, רשאים לקבל רווחה, רשאים לקבל הגנה, רשאים לקבל משטרה, ביטחון פנים. הם רשאים להרגיש שהמדינה שומרת עליהם, מגינה עליהם, חפצה בהם, הם יקרים לה.
מה שאנחנו רואים עכשיו זה בדיוק ההפך. על מנת לזכות באיזו תהילת עולם קצרה מאוד, כי לכל אחד יש איזה שעון מתקתק ברקע, כשהוא רואה שאו-טו-טו הוא הולך למבחן הבא שלו לפני הציבור, אז מקצצים בהוצאה, מקטינים אותה, משנים את החישובים. אף אחד לא מבין כל כך מה קורה פה, כי זה באמת רחוק, זה בעולמות גבוהים. אבל בפועל, כל אחד מאתנו, כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, הולך להרגיש בשנה הבאה יותר רע. יש גם עתיד לזה, כי בשנה שתבוא אחריה יהיה עוד יותר רע, ואחר כך יהיה עוד יותר רע. ואז, כשיהיה רע מאוד, אולי אולי יתחולל השינוי. אבל אז כבר תבוא ממשלה אחרת ויבוא איזה גאון חדש, והוא יהפוך עוד פעם את החישובים האלה, ואפשר יהיה עוד פעם להטעות ולשקר לעם ישראל. תודה.

Saturday, January 11, 2014

Ariel Sharon Died Today His memory will not! 11th Jan 2014

אריק שרון נפטר. עצב גדול. אריק היה אדם שאהבתי. אומרים שחיילים ותיקים אינם מתים לעולם - הם נמוגים. אריק נמוג לפני שמונה שנים, ועכשיו הלך מאיתנו סופית. גם כשהיה ראש ממשלה היה גם חייל, לוחם אמיץ, מפקד, מנהיג, איכר שרגליו נטועות עמוק באדמת ארץ ישראל. בגוף הגדול הזה פעמה נפש יהודית שדאגה לעם היהודי בעולם כולו. ראש-ממשלה שהפך לאב גדול של אומה גדולה, אב שנסך בנו ביטחון. ויותר מכל, הוא היה אדם שאהבתי.
היו לנו שמונה שנות פרידה, ובעצם לא הספקנו להיפרד. ותנחומיי העמוקים לעמרי וגלעד שנלחמו איתו על חייו והיו תמיד לצדו באהבה גדולה.

ציפי ליבני כתבה

Wednesday, October 9, 2013

ח"כ ד"ר רות קלדרון - Ruth Calderon

מותו של הרב עובדיה יוסף הוא אבדן גדול לתרבות היהודית בישראל                       .9 10 2013
למרות התבטאויותיו האלימות שזכו לכיסוי תקשורתי נרחב, ומאחריהן ,היה הרב יוסף מנהיג של תנועת שחרור תרבותית.
הוא השיב אל המרחב הציבורי הישראלי את המתינות הספרדית, את דרך האמצע את היהדות המדגישה ערכים של כבוד ונאמנות יותר מערכים של אשמה ובושה.
הקמת ש"ס הביאה לראשונה בישראל לאיתגור המונופול הרוסי -פולני-מזרח אירופי שעיצב את המרחב התרבותי בעשרות השנים הראשונות של המדינה.
רק בזכותו חזר המבטא הספרדי והמזרחי אל אמצעי התקשורת בלי בושה.
בזכותו התקיימה יהדות חרדית ציונית. ציבור ספרדי של שומרי מסורת משרתים בצבא ועוסקים בעשיה וביצירה כאזרחים מלאים ונאמנים למדינה.
הרב יוסף היה שוחר שלום מתוך עולם הלימוד שלו, בעל מסורת שמעדיפה את הפשרה על הצדק החד צדדי. מעדיפה את חיי הדת בתוך חיי היומיום ולא בישיבות מסוגרות.
הרבה עוד יש לעשות ולתקן, כמו כל מהפכה כשהיא יוצרת עולם חדש היא מחריבה עולם ישן.

Monday, August 19, 2013

Roy Shohat Tel-Aviv- Eilat Aug 2013

Roy Shohat 2nd July 2014
בדיוק בשמונה דימיטרי שולקוב נכנס בדלת הבניין. בפנים, עמוק בחדר המדרגות, על הקיר הדרומי
 נמצאות תיבות הדואר. על תיבה מספר 28 יש מדבקה עליה היה כתוב בכתב יד ולנטינה. כמו שהיא אמרה, תיבת הדואר היתה פרוצה. בתוכה חיכתה לו מעטפה. הוא פתח את המעטפה, הוציא ממנה את המפתח, טחב את המעטפה הקרועה באחת התיבות של השכנים ופנה לטפס במדרגות את שלושת הקומות.
את המדרגות האלה הוא הכיר. כבר כמעט שנה, בכל יום רביעי הוא מטפס אותן.
דימיטרי שולקוב היה אחראי כוח אדם במחלקת פועלי ייצור במפעל עטים כדוריים של קונצרן סווטה. בגיל 54 הוא היה מותש. גרושתו מזה 4 שנים עדיין עושה לו את המוות. הילדים, מקור אושרו היחיד בחיים כבר גדלו, ובין הלימודים והמבחנים באוניברסיטה, הם כמעט לא ביקרו אותו. חוץ משכשהיו צריכים כסף. למזלו לפחות פעמיים בחודש הם היו צריכים. לא שהיה לו הרבה לתת להם. המשכורת שלו לא היתה מה שהייתם מצפים מאדם במעמדו. כבר מזמן היתה מגיעה לו העלאה, אבל הוא ידע שאם יבקש אותה - יפוטר.
הוא חי בצניעות, דימיטרי. כמעט ולא הוציא כסף חוץ משכר דירה וחשבונות, והמנוי בספרית הוידאו של הסינמטק על שם ולדימיר ויסוצקי. את ארוחת הצהריים אכל בחדר האוכל של המפעל. זה הספיק לו. בערב היה אוכל מעט מאוד, תוך כדי צפייה בסרטים שלקח בספריה, בעיקר סרטים ישנים, למרות שבתקופה האחרונה החל גם לראות סרטים יותר חדשים.
ביום רגיל היה חוזר מהעבודה, עוצר בספריה להחליף את הסרט שראה יום קודם, נכנס למכולת לקנות משהו קטן לאכול, קצת לחם וגבינה ולפעמים קצת נקניק, והולך הביתה, מתיישב בסלון, פורס את הארוחה הקטנה עם כוס גדולה של תה וצופה בסרט. אם הסרט היה מוצלח הוא היה נשאר ער ובתום הסרט עובר לחדר השינה. אם לא, הוא היה נרדם תוך כדי הסרט. בכל מקרה, בעיות הירדמות לא היו לו. גם דאגות של ממש לא היו לו. רק שקט ושעמום של אדם שהולך בתלם וחי את חייו בלי לעשות צרות, לא לעצמו ולא לאחרים.
את כל הכסף שנשאר לו היה דימיטרי שולקוב נותן לילדים שלו כשהיו באים לבקר. זה היה האושר של חייו, שנתן לו את הכוח להמשיך.
בעצם לא רק זה. לפני כשנה נכנס לו אושר חדש.
למחלקת הנהלת החשבונות של המפעל הגיעה עובדת זמנית. היא נשלחה ע״י המנהלה להחליף מישהי שעברה תאונת דרכים. ביום הראשון שהגיעה למפעל היא נכנסה איתו בשער. לא ידעה לאן ללכת ושאלה אותו איפה מחלקת הנהלת
חשבונות. הוא הראה לה.
מאוחר יותר היה צריך להגיע למחלקה. הוא ראה אותה שוב והיא חייכה אליו. הוא התבייש לדבר איתה. כשנכנסה לחדר האוכל בצהריים, אחרי שעמדה בתור למלא את המגש, הוא ראה אותה מחפשת היכן לשבת, ואזר אומץ לסמן לה שתבוא לשבת איתו.
מאז זה היה המקום הקבוע שלה. השולחן הפינתי שהיה המקום הקבוע שלו.
הפסקת הצהריים במפעל היתה בת 20 דקות בלבד. אלה היו הדקות היחידות של שקט ביום העבודה של דימיטרי, והוא נהג להעביר אותן בדממה. אוכל ושותק. וכך גם ולנטינה.
הוא היה מחייך אליה, היא אליו, אומרים ״בתיאבון״, אולי עוד כמה מילים על האוכל או על מזג האוויר, ו״המשך יום נעים״.
כך שלושה שבועות עד שהעובדת חזרה, וולנטינה עברה להיות עובדת זמנית במפעל אחר של הקונצרן.
ביום האחרון שלה הוא העניק לה שתי חבילות עטים כחולים 0.7 מהליין החדש שהחלו לייצר. היא אמרה לו שתחסר לה ארוחת הצהריים המשותפת שלהם, והוא הציע שיאכלו צהריים ביחד ביום ראשון, אבל לא זה הקרוב, כי ביום ראשון הקרוב הוא קבע עם הבן הגדול.
שבוע אחר-כך ולנטינה צלצלה אליו לטלפון במפעל, להזמין אותו לארוחת צהריים. אתלה בבית. היא לא מבשלת מקצועית, אבל בטוח יותר טוב מהאוכל במפעל. הוא שמח.
באותו יום ראשון הוא הגיע אליה לארוחת צהריים. הוא הביא עוגה שקנה בקונדיטוריה החדשה שליד תחנת הרכבת. הוא לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל מפה לשם הם הגיעו למיטה.
הוא ניסה לשחזר איך זה קרה ולא הצליח. לא היה שם איזה משפט מפתח או שיחת הכנה. בעיקר היתה שתיקה. ואז היא הניחה את היד שלה על היד לו וסימנה לו לבוא אחריה לחדר השינה.
זה היה שלוש שנים אחרי שהתגרש. בשלוש שנים האלה לא היה לו סקס. האמת שגרושתו השאירה אותו בטראומה, לא היה לו כוח לחפש מישהי חדשה. גם לא כסף. בהתחלה היה לו קשה. הוא אפילו הלך שלוש פעמים לבית זונות ברובע קריצנין, אבל זה לא הרגיש לו טוב. בכל פעם הוא חזר בדיכאון. אז הוא הפסיק. והנה, ולנטינה הזמינה אותו למיטה שלה.
אחרי שהוא גמר, כשהתלבש, היא שאלה אותו אם תראה אותו שוב. הוא ענה שבשמחה, והיא שאלה - יום רביעי בשמונה? הוא הנהן עם הראש, חייך והלך.
ומאז בכל יום רביעי בשמונה הוא עולה את שלושת הקומות, מצלצל בפעמון ובא אליה לעשות סקס בשתיקה.
זה פתרון מצויין בשבילו. זה מרגיע אותו ועושה לו אושר קטן בתוך האפור, והיא אפילו לא מבלבלת לו את המוח.
וולנטינה? טוב, ולנטינה היתה סטודנטית בטכניקום כשהכירה את מי שלימים הפך
להיות בעלה, דוקטור סרגיי וולוצין. הם התחתנו אחרי כמעט שנה שיצאו ביחד, ובגלל חוקי הטכניקום הקשוחים, מרגע שנישאו היא לא יכלה להמשיך את לימודיה. לולנטינה וד״ר וולוצין נולדה בת אחת - נטלי, שכבר 8 שנים לומדת אומנות בפראג.
הד״ר וולוצין נפטר מהתקף לב בנסיבות מחשידות הכרוכות בסטודנטית בת 19 עם תחת קטן וחזה בינוני, והשאיר את ולנטינה אלמנה בת 44 עם דירה קטנה בקומה שלישית של הבניין ברחוב אנה קרנינה 267, וחובות לא גדולים אבל גם לא קטנים.
ולנטינה נאלצה לעבוד במשך שנתיים בשתי משרות כדי לחסל את החובות, ועתה, משחוסלו החובות היא חזרה לעבוד במשרה אחת בלבד, בתור עובדת זמנית קבועה של הקונצרן. היא אוהבת את זה. בכל פעם היא מגיעה למשרד אחר ולומדת דברים אחרים, וזה ממלא אותה. זה, ופעם בשבוע הזין של דימיטרי שולקוב.
הם לא צריכים לקבוע. בלי מיילים ובלי טלפונים, בכל יום רביעי בשמונה דימיטרי שולקוב מצלצל בדלת, ולנטינה פותחת לו, לוקחת אותו ביד לחדר בשינה ופותחת לו. בין שעה לשעה וחצי הם עסוקים בעינוג הדדי די שגרתי, כמעט ללא מילים, למעט מילות ההנאה הידועות כן, עוד, בדיוק, רגע, אח, טוב וכאלה. לפעמים דימיטרי עוצר ומבקש מולנטינה למצוץ. לפעמים היא מבקשת ממנו יותר חזק או יותר עדין, אבל זהו. שום מילה אישית. לא מה שלומך, לא איך עבר השבוע, לא מה שלום הילדים. אני בכלל לא בטוח שהיא יודעת שיש לו ילדים. הוא יודע. בפעם הראשונה שהיה אצלה, הוא ראה את התמונה של הבת ושאל. ולנטינה ענתה שהיא לומדת בפראג ושכיום היא שוקלת 30 קילו פחות מבתמונה ממסיבת הסיום של התיכון.
כל זה, הסקס והשתיקה הסתדרו לדימיטרי שולקוב מצויין במשך תקופה ארוכה. למען האמת הוא חשב שקרה לו נס. שאלוהים שלח לו בדיוק את מה שרצה. זה נכון שולנטינה לא בת 19 ולא רזה ושזו פה כמו הבנות בפרסומות, להיפך, היא אף נראית מעט מבוגרת מכפי גילה, וגופה הלבן בשרני, יש שיגידו שמן, אבל דימיטרי שולקוב עצמו איננו נער. גופו כבר נפול, הוא מספר את השערות באוזניים לעיתים יותר תכופות מאת שיער ראשו, וגם בצעירותו לא היה מלך היופי.
ואז קרה דבר מה. הוא פגש את בנו הצעיר. הבן היה זקוק לכסף, והם אכלו צהריים ביום ראשון. דימיטרי שאל את הבן אם יש לו חברה. הבן ענה שכן, ודימיטרי החל לשאול עליה שאלות: מאיפה היא, מה היא לומדת, איך המשפחה שלה, מה היא אוהבת. הבן לא ידע לענות. ״רק התחלנו לצאת, אבא״, הוא אמר, ״מאיפה אני צריך לדעת?״. ״איך אתה לא יודע? מה, אתם לא מדברים??? אז מה אתם עושים ביחד?״, דימיטרי שאל. ״סקס, אבא. זה מה שאנחנו עושים ביחד. שכחת איך זה?״
ולפתע דימיטרי הבין - כבר כמעט שנה הוא וולנטינה נפגשים, ובעצם גם הם לא מדברים. כלום.
ומרגע שדימיטרי הבין את זה, נפער לו חור גדול בלב.
ביום רביעי שלאחר מכן כמעט ולא הגיע לפגישה הקבועה. הוא התלבט כל היום, ובסוף החליט ללכת כדי שולנטינה לא תדאג. אבל הוא הבטיח לעצמו שישבור את השתיקה.
לא קל לאדם כדימיטרי לשבור את השתיקה. מעולם לא היה אחד שיודע לדבר עם נשים, וכך שוב הגיע, ולנטינה שוב משכה אותו ללא מילים לחדר השינה, שוב עשו סקס, ורק אחרי שגמר והתלבש, רגע לפני שפנה ללכת בשתיקה, הסתכל עליה ושאל: ״איזה פרי את הכי אוהבת?״ וולנטינה הביטה בו בפליאה ואמרה ״דובדבנים״.
משונה הוא מוחו של האדם. דברים רבים רגילים אנו לראות ולא שמים להם לב, עד שאותו דבר מטריד את מוחנו ואז אנו רואים אותו. כך למשל נשים בהריון. אתה לא שם לב כמה נשים בהריון יש, עד שאתה חושב על זה ואז לפתע נראה לך שיש המון ולא שמת להן לב. ככה הדובדבנים. לפתע החל דימיטרי לראות בכל מקום דובדבנים. בפרסומות, במכולת, מסתבר שזאת העונה, חשב לעצמו, בדרכו לספריית הוידאו בסינמטק ע״ש ולדימיר ויסוצקי.
הוא היה עייף ולא היה לו כוח לבחור סרט. הוא פנה את הבחור שעובד בספריה וביקש המלצה. הבחור, שרואה אותו כבר זמן רב, שמח על ההזדמנות שהמנוי הקבוע מדבר איתו, והלך אל אחד המדפים. הוא חזר עם סרט, נתן אותו לדימיטרי ואמר ״זה סרט מצוין. אתה תהנה ממנו. זאת אומרת - אם עוד לא ראית אותו״. דימיטרי הסתכל על הקופסה. סרט אמריקאי בשם ״אמריקן ביוטי״. הוא לא ראה אותו. לשחקן הראשי קוראים קווין ספייסי. אותו דימיטרי מכיר, אבל לא אוהב. בכל מקרה, דימיטרי היה עייף, לקח את הסרט ויצא.
כשדימיטרי הגיע הביתה באותו ערב, הוא התיישב על הספה בסלון והחזיק את הקופסה של הסרט. הוא היה עייף מידי לקום להכניס את הדיסק למכשיר, וכך ישב מספר דקות והסתכל על העטיפה עד שנרדם עם הסרט ביד.
על העטיפה של הסרט יש צילום של בחורה ערומה. לבנה. ששוכבת בתוך עלי כותרת אדומים של ורדים. גם את איבריה המוצנעים מכסים עלי הכותרת. סביר מאוד שאתם מכירים את התמונה. עם התמונה הזאת בעיניים דימיטרי נרדם. וחלם. ולמחרת בבוקר, כשקם, גמלה בליבו ההחלטה.
כשהגיע למפעל, נכנס אל מזכירת המנהל הראשי וביקש את מספר הטלפון של אגף כוח האדם בהנהלת הקונצרן. הפקידה שאלה אותו מדוע הוא צריך את המספר והוא ענה שהוא רוצה לברר איפה ולנטינה, העובדת הזמנית, עובדת עכשיו.
מזכירת המנהל הראשי, כמו מזכירות של מנהלים ראשיים, חייכה אליו. היא היתה מרוצה שיש לה מידע עסיסי, קרצה לו ואמרה שהיא תמצא לו את ולנטינה. הוא הודה לה והלך.
אחרי חצי שעה בערך הגיעה הפקידה אליו ומסרה לו פתק עם מספר טלפון. ״הנה מה שביקשת״, אמרה וקרצה לו שוב.
דימיטרי הרים את השפופרת והקיש את המספר.
״מפעל לגומיות של קונצרן סווטה״, ענה הקול בצד השני.
״שלום, אבקש לדבר עם הגברת העובדת הזמנית ולנטינה״, אמר.
״ולנטינה מדברת. במה אוכל לעזור לאדוני?״
דימיטרי הופתע שלא זיהה את קולה. הוא הופתע גם שהיא לא זיהתה את קולו. הרי כבר שנה הם מכירים. ומצד שני - שנה של שתיקה, חשב לעצמו, והחור בליבו הלך וגדל.
״ולנטינה, זה דימיטרי. שולקוב. אני מתנצל שמתקשר ככה בעבודה. פקידת המנהל הראשי של המפעל השיגה לי את הטלפון במקום העבודה החדש שלך כי אני רוצה לבקש ממך בקשה. אפשר?״
״כמובן, דימיטרי״, הוא שמע רעד של התרגשות בקולה.
״אבקש שביום רביעי נעשה משהו שונה. אם את סומכת עלי, הייתי רוצה שכשאגיע תחכי לי כבר ערומה במיטה. אני מקווה שאת לא נבהלת, ואם כן, אז ממש לא חובה.״, דימיטרי עצר להקשיב.
״אני סומכת עליך״, היא ענתה. הוא שמע את ההתרגשות שלה. אולי גם שמחה היתה שם? ״אשאיר לך את המפתח בתיבת הדואר שלי. המנעול שלה שבור. אשאיר אותו במעטפה. תיבות הדואר נמצאות עמוק בתוך קומת הכניסה מעבר למדרגות. אתה כבר תמצא.״
״תודה, ולנטינה. המשך יום מוצלח.״
״תודה. להתראות״.
וכך מעבר למדרגות בקומה השלישית, דימיטרי שולקוב מחדיר את המפתח במנעול, מסובב, פותח את הדלת ונכנס.
ביד שמאל שלו מחזיק דימיטרי שלי קטן מלא בדובדבנים בשלים ויפים. הוא מניח את הדלי על השולחן הקטן בסלון, חולץ את נעליו, פושט את בגדיו, נוטל את הדלי ונכנס לחדר השינה.
ולנטינה הלבנה והיפה שוכבת ערומה על המיטה. עיניה פקוחות והיא מביטה בו.
הוא נולה ונעמד על המיטה מעליה. מחייך אליה, מביט על גופה הלבן הערום. הו הופך את הדלי הקטן. מגובה מטר נופלים הדובדבנים על גופה ומתפזרים.
דימיטרי מתיישב לידה. נוטל דובדבן לפיו. גם ולנטינה נוטלת לפיה.
הם אוכלים דובדבנים ומדברים.
 
================================================
Mon Aug 19th 2013 by Roy Shohat
פרשת אלי יצחקי - פרק ראשון
----------------------

האמת שעברה עלינו שנה קשה. ההחלטה שלי להפסיק להופיע בבתי משפט ולהתמקד רק בנדל״ן ובעזבונות היתה נפלאה כשהנדל״ן פרח והצרפתים קנו כמו מטורפים, אבל פחות טובה השנה. גם הדירה המכוערת שתקעתי בה את המשרד במשך שנתיים לא עזרה. היה לי לא נעים להיות שם, והיה לי עוד פחות נעים להביא אליה לקוחות. במזל השכירות הסתיימה בדיוק כשקרו שני דברים שטילטלו ואיפסו אותי.

הראשון היתה לקוחה שהגיעה דרך חברים. אשה שמתעסקת בנדל״ן. ישבה אצלי, שאלה המון שאלות ובחנה אותי, ובסוף החליטה שהיא שוכרת את שירותי. אחרי הפגישה, כך סיפרו לי החברים ששלחו אותה אלי, היא התקשרה אליהם להגיד תודה על ההמלצה.

״היא מאוד התרשמה ממך, ורק אמרה שחבל שעו״ד ברמה שלך יושב בכזה משרד לא ראוי״, הם אמרו והוסיפו שגם לדעתם אני צריך משהו אחר, ״גם אם זה אומר שהמשרד שלך לא יהיה 4 דקות ברגל מהבית״.

הדבר השני היה ההורים שלי. בלי לדעת ממה ששמעתי מהחברים, הם עשו לי את אותה שיחה בדיוק, וככה החלטתי לשנות פאזה ולשכור משרד ראוי.

במזל מצאתי דיל טוב למשרד אפילו יותר מראוי. משרד שאני גאה בו, ועכשיו, אחרי שאני כבר נמצא שלושה ימים 300 ק״מ דרומית אליו, אני אפילו מתגעגע אליו. לאור שלו. לריח שלו. לנוף שלי מהקומה ה-17. ועדיין, כדי לשקם את הביזנס צריך זמן.

גם רעייתי, המכונה בפי ״המושלת״ (כי היא זאת שמחזיקה בבית בסמכות החנינה) עברה שנה לא קלה.
הטעויות העסקיות שלנו בשנים האחרונות התדפקו על הנשמה. מה אני אגיד לכם - לא קל. נלחמים.

ותוך כדי המאבקים האלה, השנה הזאת הוקדשה לבניה והתעצמות של הילדים: תומר נכנס בעזרת הכישרון שלו לבי״ס רימון, אבל היה צריך מייד (ובמאמץ אדיר הצליח בענק) להשלים פערים גדולים של מוסיקאי אוטודידקט שלא למד לקרוא תווים ולא נלחם באצבעותיו מעולם באטיודים מתישים ובסולמות מעצבנים ופתאום צריך לשבת בכיתה ולהתמודד מול מוסיקאים עם חינוך מוסיקלי מסודר.

ויהלי, שקיבל השנה בסיס אומנותי רחב וחשוב במוסיקה-ספרות-תיאטרון-קולנוע, והגיע למצב שאני מתקשה לעמוד בקצב שלו ובהבנה שלו, תוך כדי קפיצת מדרגה בלימודים בשנה הראשונה בחטיבת הביניים.

אז ככה הגענו מותשים לקיץ, בלי יכולת להשקיע עשר - חמש עשרה אלף שקל בחופשה של חמישה ימים באילת.

ואז איזה משחק מילים מעפן זימן למושלת הופעה במלון C Hotel באילת, ועל גבה הצלחנו להלביש חופשה בלתי צפויה ומשמחת נורא.

עכשיו אסביר: כשנכנסים לאילת מצד ימין יש את המלונות ה״לא מקובלים״. אלה לא צמודים לים כמו מלכי הכיתה. הם גם לא אלה שמסתובבים סביב מלכי הכיתה באזור המלונות. אלה אלה המלונות שזנוחים ״בעיר״. אלה שכשאתה נכנס לאילת ומסתכל עליהם מימין לכביש הכניסה אתה שואל את עצמך מה הסיפור שלהם.

לקח לי שלושה סיבובים עם האוטו כדי להבין איפה הכניסה והחניה של המלון, אבל חופשה בהפתעה זה תמיד דבר משמח, ובמלון מיקמו אותנו בסוויטה בקומה העליונה, סוויטה שנפתחת לגג פרטי ענק עם פינת אוכל ופינת ישיבה מתחת לפרגולה, ומיטות שיזוף וג׳קוזי מרשים מאוד מעבר לפרגולה. ונוף. נוף מקסים לשדה התעופה, לבתי המלון, לים ולהרים של ירדן. כיף.

לקראת שש בבוקר, כשאתה קם להדליק את המזגן שכיבית כי החדר היה קפוא, כשמתחילה הזריחה, אתה רואה שם מראה מדהים, לפני שאתה חוזר לישון.

בארוחת הבוקר אני יושב לבד. המושלת קמה כבר בשבע וחצי והתארגנה. ככה היא. בשמונה ירדה לאכול ארוחת בוקר, נכנסה לחדר האוכל מייד ברחה משם מהרעש ומשהו שהזכיר לה את חדר האוכל של הקיבוץ. היא סימסה לי שברחה משם והתיישבה לארוחת בוקר בקפה בשם מאפה נאמן צמוד למלון. היא גם שלחה תמונה של הארוחה המרשימה, אבל אני ישנתי.

בתשע וחצי התעוררתי ולקראת עשר ירדתי עם יהלי לחדר האוכל. הוא קיווה שיהיו פנקייקס. לא היו. אכל קצת קורנפלקס, התלונן שהשוקו זה מהסוג החדש הזה של תנובה עם פחות סוכר ופחות טעם, הסביר לי שאף אחד לא אוהב דיאט שוקו, ועלה לחדר לנגן ביוקלילי החדשה שלו.

כשהייתי ילד, לסבא וסבתא שלי היה בית מלון בערד. מגיל 9 בערך היו שולחים אותי אליהם בחופשים לכמה ימים עד שבוע. מאוד אהבתי את זה. בהתחלה אמא שלי היתה נוסעת איתי לתחנה המרכזית בת״א, מעלה אותי על האוטובוס הישיר לערד, ובצד השני סבא כבר היה מחכה לי. בדרך חזרה כבר הייתי מגיע לבד עד הבית ברמת השרון.

בין לבין הייתי ישן בדירה של סבא וסבתא בקומת הגג של המלון, הקומה שאליה המעלית כבר לא מגיעה וצריך לעלות עוד קומה במדרגות. גם לדירה שלהם היתה מרפסת גג גדולה עם נוף להרים של ירדן ולים, רק ששם זה היה ים המלח.

בבקרים סבא הכריח אותי לאכול ארוחת בוקר. הייתי ילד שלא אוכל ארוחת בוקר והפכתי לאיש שלא אוכל ארוחות בוקר, אבל סבא דרש, וכך התרגלתי (בשביל שסבא ירד ממני) כן לאכול במלון ארוחת בוקר: סלט בלי רוטב, קוטג׳, שני משולשים של גבינה צהובה, חמישה זיתים וכוס מיץ. זה היה מרגיע את סבא, וזה חדר לי פנימה, כך שגם היום - במלון באילת - אני אוכל כמו ילד טוב את אותה ארוחת בוקר, רק שעם השנים המיץ הומר בקפה פילטר מהמכונה ולתוכו אני טובל עכשיו פרוסת עוגת חנק.

אז ככה אני יושב בחדר האוכל של המלון ומביט על האורחים. מה אומר לכם?- לא העשירון העליון, ולצערי זה בא לידי ביטוי חזק ברעש שיש פה.

אחת התכונות שלי היא שדווקא בתוך רעש גדול אני מוצא את השקט שלי. מישהו פעם אמר לי שזה קטע של אנשים עם הפרעת קשב, ופתאום אני מבין למה ליד המעליות ראו במלון הזה צורך להדביק שלט: אין להכניס נרגילות למלון.

אבל בתוך השקט שלי אני חודר את המעטה הראשוני, והעין נתפסת על כמה משפחות.

שתי משפחות יוצאות בזו אחר זו מחדר האוכל. החופשה שלהם הסתיימה והם חוזרים הביתה. ביציאה הם לוחצים בחיוך למנהל חדר האוכל את היד ומודים לו על החופשה. הוא לוחץ את היד בחזרה ואומר כמה מילים אישיות.

פתאום בתוך חדר האוכל הזה יש את הקסם של אווירה משפחתית.
ויסוצקי (הזמר הרוסי, לא זה מהתה) כתב ש״הפרחים הכי יפים פורחים בשטח ההפקר״.

בצד שמאל שלי יושבת משפחה. שני הורים וילד קטן. הם נראים מרמת אביב או הוד השרון או משהו כזה. הוא מסתכל על הצלחת שלו ויש לו בעיניים באסה שהם לא במלונות המקובלים. אבל זאת היתה ההחלטה השנה. כל שקל הם אוספים להון העצמי כי הם רוצים לקנות דירה. זה סדר העדיפויות עכשיו. את אשתו זה לא מעניין - היא מסתכלת עליו במבט רך ומאוהב. יש לה אותו וזה מה שחשוב. הילד שלהם לא מסתדר כל כך עם הרעש, אז היא מסיימת לאכול, לוקחת את הילד לחדר ומשאירה את האבא לשבת מולי, לסיים את הבורקס, השקשוקה והסלט, ולהרים את עצמו ליום של אטרקציות.

פתאום אני קולט שאין פה צרפתים. כל אילת מלאה צרפתים, אבל את הכסף השחור שלהם הם מוציאים על המלונות המקובלים, לא אלה שמעבר לשדה התעופה. ועוד דבר אני קולט - זה לא אנשים של ועדי עובדים. זה אנשים רגילים פה. עובדים, משלמים מיסים, מגדלים ילדים, מנסים לגרום להם ליהנות בחופשות של הילדות לפני שילכו לצבא. אנשים שמשלמים מחיר מלא בכל מקום. לא מקבלים הנחות ולא מקבלים תספורות בפגישות במסעדות גורמה. אפילו ועד עשיר מגן ויוקרתי אין להם. פתאום משהו בי אוהב אותם למרות כל הרעש הזה שעושים הילדים הצווחנים שלהם.

ולמה אני כל כך מאריך תיאור הזה? - בשביל שלא תחשבו שכל סיפור שלי מתחיל במוות. הפעם זה יבוא רק בפרק השני.

Monday, May 6, 2013

THOMAS L. FRIEDMAN Israel 2015 -2013 Yogurt? Water! and Joseph, Syria, Egypt 2, Gaza-Obama ISIS

The New York Times

=====================================

Look Before Leaping

Look Before Leaping

MARCH 25, 2015

I can think of many good reasons to go ahead with the nuclear deal with Iran, and I can think of just as many reasons not to. So, if you’re confused, let me see if I can confuse you even more.

The proposed deal to lift sanctions on Iran — in return for curbs on its bomb-making capabilities so that it would take at least a year for Tehran to make a weapon — has to be judged in its own right. I will be looking closely at the quality of the verification regime and the specificity of what happens if Iran cheats. But the deal also has to be judged in terms of how it fits with wider American strategic goals in the region, because a U.S.-Iran deal would be an earthquake that touches every corner of the Middle East. Not enough attention is being paid to the regional implications — particularly what happens if we strengthen Iran at a time when large parts of the Sunni Arab world are in meltdown.
----------------------




The Obama team’s best argument for doing this deal with Iran is that, in time, it could be “transformational.” That is, the ending of sanctions could open Iran to the world and bring in enough fresh air — Iran has been deliberately isolated since 1979 by its ayatollahs and Revolutionary Guard Corps — to gradually move Iran from being a revolutionary state to a normal one, and one less inclined to threaten Israel. If one assumes that Iran already has the know-how and tools to build a nuclear weapon, changing the character of its regime is the only way it becomes less threatening.

The challenge to this argument, explains Karim Sadjadpour, a Middle East specialist at the Carnegie Endowment, is that while the Obama team wants to believe this deal could be “transformational,” Iran’s supreme leader, Ali Khamenei, “sees it as transactional” — Iran plugs its nose, does the deal, regains its strength and doubles-down on its longstanding revolutionary principles. But, then again, you never know. What starts out as transactional can end up being transformational in ways that no one can prevent or predict.

A second argument is that Iran is a real country and civilization, with competitive (if restricted) elections, educated women and a powerful military. Patching up the U.S.-Iran relationship could enable America to better manage and balance the Sunni Taliban in Afghanistan, and counterbalance the Sunni jihadists, like those in the Islamic State, or ISIS, now controlling chunks of Iraq and Syria. The United States has relied heavily on Saudi Arabia, ever since Iran’s 1979 revolution, and while the Saudi ruling family and elites are aligned with America, there is a Saudi Wahhabi hard core that has funded the spread of the most puritanical, anti-pluralistic, anti-women form of Islam that has changed the character of Arab Islam and helped to foster mutations like ISIS. There were no Iranians involved in 9/11.

Then again, it was Iranian agents who made the most lethal improvised explosives in Iraq that killed many American troops there. And it was Iran that encouraged its Iraqi Shiite allies to reject any extended U.S. military presence in Iraq and to also overplay their hand in stripping power from Iraqi Sunnis, which is what helped to produce the ISIS counterreaction.


“In the fight against ISIS, Iran is both the arsonist and the fire brigade,” added Sadjadpour. To Saudi Arabia, he added, the rise of ISIS is attributable to the repression of Sunnis in Syria and Iraq by Iran and its Shiite clients. To Tehran, the rise of ISIS is attributable to the financial and ideological support of Saudi Arabia and its Gulf allies.

And they are both right, which is why America’s interests lie not with either the Saudis or the Iranian ideologues winning, but rather with balancing the two against each other until they get exhausted enough to stop prosecuting their ancient Shiite-Sunni, Persian-Arab feud.

Then again, if this nuclear deal with Iran is finalized, and sanctions lifted, much more Iranian oil will hit the global market, suppressing prices and benefiting global consumers. Then again, Iran would have billions of dollars more to spend on cyberwarfare, long-range ballistic missiles and projecting power across the Arab world, where its proxies already dominate four Arab capitals: Beirut, Baghdad, Damascus and Sana.

But, given the disarray in Yemen, Iraq and Syria, do we really care if Iran tries to play policeman there and is embroiled in endless struggles with Sunni militias? For 10 years, it was America that was overstretched across Iraq and Afghanistan. Now it will be Iran’s turn. I feel terrible for the people who have to live in these places, and we certainly should use American air power to help prevent the chaos from spreading to islands of decency like Jordan, Lebanon and Kurdistan in Iraq. But managing the decline of the Arab state system is not a problem we should own. We’ve amply proved that we don’t know how.

So before you make up your mind on the Iran deal, ask how it affects Israel, the country most threatened by Iran. But also ask how it fits into a wider U.S. strategy aimed at quelling tensions in the Middle East with the least U.S. involvement necessary and the lowest oil prices possible.
Correction: March 27, 2015

Thomas L. Friedman’s column on Wednesday incorrectly described the Taliban as an Arab movement. Most of its members are Pashtuns, not Arabs.

The New York Times


June 4, 2013

Israel Lives the Joseph Story

How would you like to be an Israeli strategist today? Now even Turkey is in turmoil as its people push back on their increasingly autocratic leader. I mean, there goes the neighborhood. The good news for Israel is that in the near term its near neighbors are too internally consumed to think about threatening it. In the long run, though, Israel faces two serious challenges that I’d dub the Stephen Hawking Story and the Joseph Story.
In case you missed it, Hawking, the British physicist, cosmologist and author of “A Brief History of Time,” canceled a planned trip to Israel this month to attend the fifth annual Israeli Presidential Conference. Cambridge University, where Hawking is a professor, said Hawking had told Israelis that he would not be attending “based on advice from Palestinian academics that he should respect the boycott” of Israel because of the West Bank occupation. 
“Never has a scientist of this stature boycotted Israel,” Yigal Palmor, of Israel’s Foreign Ministry, declared. I strongly disagree with what Hawking did. Israelis should be challenged not boycotted. (After all, Palestinians are also at fault.) Nevertheless, his action found wide resonance. The Boston Globe said Hawking’s decision was “a reasonable way to express one’s political views. Observers need not agree with Hawking’s position in order to understand and even respect his choice. The movement that Hawking has signed on to aims to place pressure on Israel through peaceful means.”
That was not Al-Ahram. That was The Boston Globe — a reminder that in this age of social networks, populist revolts and superempowered individuals, “international public opinion matters more not less,” notes the Israeli political theorist Yaron Ezrahi, the author of “Imagined Democracies.” And, in Israel’s case, it is creating a powerful surge of international opinion, particularly in Europe and on college campuses, that Israel is a pariah state because of its West Bank occupation. It is not a good trend for Israel. It makes it that much more dependent on America alone for support.
This global trend, though, is coinciding with a complete breakdown in Israel’s regional environment. Israel today is living a version of the Biblical “Joseph Story,” where Joseph endeared himself to the Pharaoh by interpreting his dreams as a warning that seven fat years would be followed by seven lean years and, therefore, Egypt needed to stock up on grain. In Israel’s case, it has enjoyed, relatively speaking, 40 fat years of stable governments around it. Over the last 40 years, a class of Arab leaders took power and managed to combine direct or indirect oil money, with multiple intelligence services, with support from either America or Russia, to ensconce themselves in office for multiple decades. All of these leaders used their iron fists to keep their sectarian conflicts — Sunnis versus Shiites, Christians versus Muslims, and Kurds and Palestinian refugees versus everyone else — in check. They also kept their Islamists underground.
With these iron-fisted leaders being toppled — and true, multisectarian democracies with effective governments yet to emerge in their place — Israel is potentially facing decades of unstable or no governments surrounding it. Only Jordan offers Israel a normal border. In the hinterlands beyond, Israel is looking at dysfunctional states that are either imploding (like Egypt, Iraq, Lebanon, Bahrain and Libya) or exploding (like Syria).
But here’s what’s worse: These iron-fisted leaders not only suppressed various political forces in their societies but also badly ignored their schools, environments, women’s empowerment and population explosions. Today, all these bills are coming due just when their governments are least able to handle them.
Therefore, the overarching theme for Israeli strategy in the coming years must be “resiliency” — how to maintain a relatively secure environment and thriving economy in a collapsing region.
In my view, that makes resolving the Israeli-Palestinian conflict more important than ever for three reasons: 1) to reverse the trend of international delegitimization closing in on Israel; 2) to disconnect Israel as much as possible from the regional conflicts around it; and 3) to offer a model.
There is no successful model of democratic governance in the Arab world at present — the Islamists are all failing. But Israel, if it partnered with the current moderate Palestinian leadership in the West Bank, has a chance to create a modern, economically thriving, democratic, secular state where Christians and Muslims would live side by side — next to Jews. That would be a hugely valuable example, especially at a time when the Arab world lacks anything like it. And the world for the most part would not begrudge Israel keeping its forces on the Jordan River — as will be necessary given the instability beyond — if it ceded most of the West Bank and Arab neighborhoods of East Jerusalem.
Together, Israelis and Palestinians actually have the power to model what a decent, postauthoritarian, multireligious Arab state could look like. Nothing would address both people’s long-term strategic needs better. Too bad their leaders today are not as farsighted as Joseph.

==============================================

nytimes:

May 18, 2013

Without Water, Revolution

TEL ABYAD, Syria — I just spent a day in this northeast Syrian town. It was terrifying — much more so than I anticipated — but not because we were threatened in any way by the Free Syrian Army soldiers who took us around or by the Islamist Jabhet al-Nusra fighters who stayed hidden in the shadows. It was the local school that shook me up.
As we were driving back to the Turkish border, I noticed a school and asked the driver to turn around so I could explore it. It was empty — of students. But war refugees had occupied the classrooms and little kids’ shirts and pants were drying on a line strung across the playground. The basketball backboard was rusted, and a local parent volunteered to give me a tour of the bathrooms, which he described as disgusting. Classes had not been held in two years. And that is what terrified me. Men with guns I’m used to. But kids without books, teachers or classes for a long time — that’s trouble. Big trouble.
They grow up to be teenagers with too many guns and too much free time, and I saw a lot of them in Tel Abyad. They are the law of the land here now, but no two of them wear the same uniform, and many are just in jeans. These boys bravely joined the adults of their town to liberate it from the murderous tyranny of Bashar al-Assad, but now the war has ground to a stalemate, so here, as in so many towns across Syria, life is frozen in a no-man’s land between order and chaos. There is just enough patched-up order for people to live — some families have even rigged up bootleg stills that refine crude oil into gasoline to keep cars running — but not enough order to really rebuild, to send kids to school or to start businesses.
So Syria as a whole is slowly bleeding to death of self-inflicted gunshot wounds. You can’t help but ask whether it will ever be a unified country again and what kind of human disaster will play out here if a whole generation grows up without school.
“Syria is becoming Somalia,” said Zakaria Zakaria, a 28-year-old Syrian who graduated from college with a major in English and who acted as our guide. “Students have now lost two years of school, and there is no light at the end of the tunnel, and if this goes on for two more years it will be like Somalia, a failed country. But Somalia is off somewhere in the Indian Ocean. Syria is the heart of the Middle East. I don’t want this to happen to my country. But the more it goes on, the worse it will be.”
This is the agony of Syria today. You can’t imagine the war here continuing for another year, let alone five. But when you feel the depth of the rage against the Assad government and contemplate the sporadic but barbaric sect-on-sect violence, you can’t imagine any peace deal happening or holding — not without international peacekeepers on the ground to enforce it. Eventually, we will all have to have that conversation, because this is no ordinary war.
THIS Syrian disaster is like a superstorm. It’s what happens when an extreme weather event, the worst drought in Syria’s modern history, combines with a fast-growing population and a repressive and corrupt regime and unleashes extreme sectarian and religious passions, fueled by money from rival outside powers — Iran and Hezbollah on one side, Saudi Arabia, Turkey and Qatar on the other, each of which have an extreme interest in its Syrian allies’ defeating the other’s allies — all at a time when America, in its post-Iraq/Afghanistan phase, is extremely wary of getting involved.
I came here to write my column and work on a film for the Showtime series, “Years of Living Dangerously,” about the “Jafaf,” or drought, one of the key drivers of the Syrian war. In an age of climate change, we’re likely to see many more such conflicts.
“The drought did not cause Syria’s civil war,” said the Syrian economist Samir Aita, but, he added, the failure of the government to respond to the drought played a huge role in fueling the uprising. What happened, Aita explained, was that after Assad took over in 2000 he opened up the regulated agricultural sector in Syria for big farmers, many of them government cronies, to buy up land and drill as much water as they wanted, eventually severely diminishing the water table. This began driving small farmers off the land into towns, where they had to scrounge for work.
Because of the population explosion that started here in the 1980s and 1990s thanks to better health care, those leaving the countryside came with huge families and settled in towns around cities like Aleppo. Some of those small towns swelled from 2,000 people to 400,000 in a decade or so. The government failed to provide proper schools, jobs or services for this youth bulge, which hit its teens and 20s right when the revolution erupted.
Then, between 2006 and 2011, some 60 percent of Syria’s land mass was ravaged by the drought and, with the water table already too low and river irrigation shrunken, it wiped out the livelihoods of 800,000 Syrian farmers and herders, the United Nations reported. “Half the population in Syria between the Tigris and Euphrates Rivers left the land” for urban areas during the last decade, said Aita. And with Assad doing nothing to help the drought refugees, a lot of very simple farmers and their kids got politicized. “State and government was invented in this part of the world, in ancient Mesopotamia, precisely to manage irrigation and crop growing,” said Aita, “and Assad failed in that basic task.”
Young people and farmers starved for jobs — and land starved for water — were a prescription for revolution. Just ask those who were here, starting with Faten, whom I met in her simple flat in Sanliurfa, a Turkish city near the Syrian border. Faten, 38, a Sunni, fled there with her son Mohammed, 19, a member of the Free Syrian Army, who was badly wounded in a firefight a few months ago. Raised in the northeastern Syrian farming village of Mohasen, Faten, who asked me not to use her last name, told me her story.
She and her husband “used to own farmland,” said Faten. “We tended annual crops. We had wheat, barley and everyday food — vegetables, cucumbers, anything we could plant instead of buying in the market. Thank God there were rains, and the harvests were very good before. And then suddenly, the drought happened.”
What did it look like? “To see the land made us very sad,” she said. “The land became like a desert, like salt.” Everything turned yellow.
Did Assad’s government help? “They didn’t do anything,” she said. “We asked for help, but they didn’t care. They didn’t care about this subject. Never, never. We had to solve our problems ourselves.”
So what did you do? “When the drought happened, we could handle it for two years, and then we said, ‘It’s enough.’ So we decided to move to the city. I got a government job as a nurse, and my husband opened a shop. It was hard. The majority of people left the village and went to the city to find jobs, anything to make a living to eat.” The drought was particularly hard on young men who wanted to study or marry but could no longer afford either, she added. Families married off daughters at earlier ages because they couldn’t support them.
Faten, her head conservatively covered in a black scarf, said the drought and the government’s total lack of response radicalized her. So when the first spark of revolutionary protest was ignited in the small southern Syrian town of Dara’a, in March 2011, Faten and other drought refugees couldn’t wait to sign on. “Since the first cry of ‘Allahu akbar,’ we all joined the revolution. Right away.” Was this about the drought? “Of course,” she said, “the drought and unemployment were important in pushing people toward revolution.”
ZAKARIA ZAKARIA was a teenager in nearby Hasakah Province when the drought hit and he recalled the way it turned proud farmers, masters of their own little plots of land, into humiliated day laborers, working for meager wages in the towns “just to get some money to eat.” What was most galling to many, said Zakaria, was that if you wanted a steady government job you had to bribe a bureaucrat or know someone in the state intelligence agency.
The best jobs in Hasakah Province, Syria’s oil-producing region, were with the oil companies. But drought refugees, virtually all of whom were Sunni Muslims, could only dream of getting hired there. “Most of those jobs went to Alawites from Tartous and Latakia,” said Zakaria, referring to the minority sect to which President Assad belongs and which is concentrated in these coastal cities. “It made people even more angry. The best jobs on our lands in our province were not for us, but for people who come from outside.”
Only in the spring of 2011, after the uprisings in Tunisia and Egypt, did the Assad government start to worry about the drought refugees, said Zakaria, because on March 11 — a few days before the Syrian uprising would start in Dara’a — Assad visited Hasakah, a very rare event. “So I posted on my Facebook page, ‘Let him see how people are living,’ ” recalled Zakaria. “My friends said I should delete it right away, because it was dangerous. I wouldn’t. They didn’t care how people lived.”
Abu Khalil, 48, is one of those who didn’t just protest. A former cotton farmer who had to become a smuggler to make ends meet for his 16 children after the drought wiped out their farm, he is now the Free Syrian Army commander in the Tel Abyad area. We met at a crushed Syrian Army checkpoint. After being introduced by our Syrian go-between, Abu Khalil, who was built like a tough little boxer, introduced me to his fighting unit. He did not introduce them by rank but by blood, pointing to each of the armed men around him and saying: “My nephew, my cousin, my brother, my cousin, my nephew, my son, my cousin ...”
Free Syrian Army units are often family affairs. In a country where the government for decades wanted no one to trust anyone else, it’s no surprise.
“We could accept the drought because it was from Allah,” said Abu Khalil, “but we could not accept that the government would do nothing.” Before we parted, he pulled me aside to say that all that his men needed were anti-tank and antiaircraft weapons and they could finish Assad off. “Couldn’t Obama just let the Mafia send them to us?” he asked. “Don’t worry, we won’t use them against Israel.”
As part of our film we’ve been following a Syrian woman who is a political activist, Farah Nasif, a 27-year-old Damascus University graduate from Deir-az-Zour, whose family’s farm was also wiped out in the drought. Nasif typifies the secular, connected, newly urbanized young people who spearheaded the democracy uprisings here and in Egypt, Yemen and Tunisia. They all have two things in common: they no longer fear their governments or their parents, and they want to live like citizens, with equal rights — not as sects with equal fears. If this new generation had a motto, noted Aita, the Syrian economist, it would actually be the same one Syrians used in their 1925 war of independence from France: “Religion is for God, and the country is for everyone.”
But Nasif is torn right now. She wants Assad gone and all political prisoners released, but she knows that more war “will only destroy the rest of the country.” And her gut tells her that even once Assad is gone, there is no agreement on who or what should come next. So every option worries her — more war, a cease-fire, the present and the future. This is the agony of Syria today — and why the closer you get to it, the less certain you are how to fix it. 

SC: I heard a report on this Saturday 25th may 2013 on Reshet Bet.
How Turkey Controls Water Resources to Iraq, Iran and Syria.




--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

May 4, 2013
The New York Times


October 5, 2013

A Wolf, a Sheep, or What?

FOR anyone who enjoys a good metaphor, Iranian President Hassan Rouhani’s visit to the United Nations has been a field day for sheep and wolves. Rouhani has been dubbed both a “wolf in sheep’s clothing” and a “sheep in wolf’s clothing” and Prime Minister Bibi Netanyahu of Israel called Iran’s previous president, Mahmoud Ahmadinejad, “a wolf in wolf’s clothing.”
The important question, though, is not who Rouhani is but what kind of country Iran’s regime wants it to be in the 21st century and what role nuclear power will play in shaping that identity. Seen from that perspective, there’s only one relevant question: Is Iran content to be a big North Korea or does it aspire to be a Persian China?
North Korea built a small nuclear arsenal for two reasons: to protect that regime from threats from the outside and from threats from the inside. That is, North Korea’s leadership believes that nuclear weapons make it impervious to regime change from abroad and that the international isolation that has accompanied North Korea’s nuclear weapons program keeps its people down — on a permanent low-calorie diet of both food and information. It’s a foxy survival strategy for a crazy regime: a nuclear iron fist that keeps the world at bay with one hand and its own people isolated and weak with the other — all the while North Korea’s leaders gorge on imported fast cars and fast food.
Iran’s leadership also sees a nuclear weapon as potential insurance against regime change from abroad, and surely some in Iran’s leadership, namely the Revolutionary Guards, benefit from the sanctions at home. The more isolated Iran is the less economic competition the Guards have for their vast network of industrial enterprises, the more valuable are their sanctions-busting smuggling ports and the more isolated Iran’s people are from the very global trends that produce things like the 2009 Green Revolution. These hard-liners never want to see an American embassy in Tehran.
But Iran is not North Korea. It’s a great civilization, with great human talent. It can’t keep its people isolated indefinitely. In theory, Iran’s regime does not have to keep the world out and its people down for Iran to be powerful. But do Iran’s leaders accept that theory? Some do. The decision to re-enter negotiations is a clear signal that crucial players there do not think the status quo — crushing sanctions — is viable for them anymore. Because they are not North Korea, the sanctions are now threatening them with discontent from the inside. But how much of their “nuclear insurance” are they ready to give up to be free of sanctions? Are they ready to sacrifice a single powerful weapon to become again a powerful country — to be more like a China, a half-friend, half-enemy, half-trading partner, half-geo-political rival to America, rather than a full-time opponent?
This is what we have to test. “We’ve been trying for so long to use control dynamics to contain Iran that we’ve lost sight of the fact that we actually want the Iranians — specifically the ruling elites — to change their behavior,” said Col. Mark Mykleby, a retired Marine and co-author of “A National Strategic Narrative” for the U.S. Joint Chiefs of Staff.  “I’m all about being tough as nails on them, and I sure don’t trust them, but I also believe we need to give them the option to change their behavior.”
Added Nader Mousavizadeh, the Iranian-American co-founder of Macro Advisory Partners and a former top aide to U.N. Secretary General Kofi Annan: “If we are prudent enough, strategic enough, and sufficiently disabused of our ability to remake countries in our own image, then we begin to see Iran as the potential China of the Middle East — with all the promise that holds, and all the challenges we know from just how hard the path with China’s been since Nixon’s trip.”
The process of getting there would be fitful, and surely ugly at times, but, if done properly from Iran’s side and ours, it could lead to Iran’s gradual reintegration into the world economy, the empowerment of its educated, young middle class, “and the emergence in Iran of multiple centers of power, similar to that undergone by the Communist Party in Beijing over the past 30 years,” noted Mousavizadeh. No, this is not ideal. “In a perfect world, we’d see a much speedier transition to a genuinely free society. But if a détente with the West can deny [Iran’s] regime the excuse of foreign enemies and foreign entanglements, Iran may then see its path to legitimacy also through reform and the enabling of the Iranian people’s immense economic, technological and educational potential. Just like China.” 
China’s leaders are not Boy Scouts either. Yet we’ve found a stable, mutually beneficial relationship with Beijing as “frenemies.” I remain a skeptic that Iran’s regime can generate the internal consensus to make a similar transition. But then few thought China could either. Secretary of State John Kerry has the right attitude: No lifting of sanctions for anything less than the airtight closure to any possible weaponization of Iran’s nuclear program. That’s the only deal worth having, and the only way Iran will decide if it really is a China in Persian clothing — or something like that.
================================================



June 22, 2013

Syria Scorecard

ISTANBUL — IF you look at it from 30,000 feet, what we’re actually dealing with in the Middle East today are the long-delayed consequences of the end of the Ottoman Empire. When the Ottoman Empire collapsed as a result of its defeat in World War I, the colonial powers Britain and France were right there, for their own interests, to impose their own order on the diverse tribes, sects and religions that make up the Arab East. When the British and French left after World War II, they handed power, in many cases, to monarchs, who, in many cases, gave way to generals, who, in all cases, kept their diverse populations in line with iron fists.
But, now, the Ottomans are gone, the colonial powers are gone and even the iron-fisted generals are gone. In Tunisia, Yemen, Syria, Egypt, Iraq and Libya, all that’s left is a single question: Can the people in these countries who for so long have been governed vertically — from the top down — now govern themselves horizontally by writing their own social contracts for how to live together as equal citizens with regular rotations in power and without iron fists from above.
When President Obama says he plans to arm the anti-Bashar Assad rebels in Syria, this is the vortex into which he is inserting America. It is still unclear to me where the president is going with Syria, but I see only three possible strategies: the realist, the idealist and the God-I-hope-we-are-lucky approaches.
The realist says: I really don’t see any hope for building a unified, multisectarian, democratic Syria — not after two years of civil war and more than 90,000 dead. The U.S. goal should simply be to arm the rebels enough so they can hurt and enmesh in a quagmire two of America’s main regional foes — Hezbollah and Iran — and deny them an easy victory with President Assad in Syria. In the long run, though, this strategy most likely would lead to the partition of Syria into an Alawite zone along the coast, a Kurdish zone in the northeast and a Sunni zone in the rest. The Sunni zone, though, would almost certainly be embroiled in a power struggle between secular Sunnis, whom we’d support, and various Islamist Sunnis, financed by mosques, charities and governments in the Arab gulf. While partition might actually be the most stable and humanitarian long-term option — breaking Syria into smaller units capable of self-governance — getting there would be ugly, and the Sunni Muslim chunk could easily end up dominated by jihadists, not “our guys.”
The idealist approach argues that if our goal is a unified, multisectarian, democratic Syria, then simply arming the “good rebels” would not be sufficient to get there. We (or NATO) would have to have boots on the ground to help them topple Assad and then stay for years to keep the warring parties from murdering each other, to suppress the violent extremists in each community and to help the moderates write and implement a new social contract for how to live together. Those who want a unified, multisectarian and democratic Syria, a noble goal, need to be honest about what it would take to achieve that from where we are now. It would take another Iraq-scale intervention — something we did not do well, and which very few Americans would vote to repeat.
Some would say that we don’t need boots on the ground, as proved by the Libyan intervention. Really? Libya is an example of the let’s-send-them-some-arms-and-hope-we-get-lucky approach. Let’s remove the Qaddafi regime from the air, arm the rebels on the ground and then hope they come together and produce a decent, pluralistic democracy. So far, we’ve not been very lucky. Our debate about Libya has been focused entirely on the sacking of our facility in Benghazi, but the proper debate should be about why there was — and remains — such a security vacuum in eastern Libya in the first place. The transition government has not been strong enough to bring order to Libya, and the instability there has metastasized. As Reuters reported from Benghazi on Wednesday, “Libya remains anarchic and awash with weapons nearly two years after” Muammar el-Qaddafi was toppled. The good news is that moderate Libyans have pushed back against their lawless tribal and jihadist militias, but without outside help it is an uphill struggle.
In Syria, we would be hoping that, with just small arms, the rebels could at least fight Assad & Friends to a stalemate so the regime would agree to negotiate Assad’s departure. Even if by some miracle that were to happen, so much more blood would be spilled along the way that we would still need an international peacekeeping force to referee any post-Assad power-sharing deal. All volunteers, please raise your hand.
Those are the options as I see it. None feel very good because those in Syria who are truly fighting for a democratic outcome are incredibly brave, but weak and divided. Fighting for democratic values — rather than for family, sect, tribe or Shariah — is still a new thing for these societies. Those who are fighting for a sectarian or Islamist outcome, though, are full of energy and well financed. That’s why staying out guarantees that only more bad things will happen, but going in, big or small, would not guarantee success. And that’s why I’d like to hear which option Obama is pursing and why he thinks it would succeed.
----------------------------------------------------------------







July 16, 2013

If Churchill Could See Us Now

Whenever we go into political drift as a country, optimists often quote Winston Churchill’s line that Americans will always do the right thing, after they’ve “exhausted all other possibilities.” I don’t think that’s true anymore. Churchill never met the Tea Party, and he certainly never met today’s House Republicans, a group so narrow-minded and disinterested in governing — and the necessary compromises that go with it — that they’re ready to kill an immigration bill that is manifestly in the country’s economic, social and strategic interests.
Proving Churchill at least half-right, we have foolishly ignored immigration reform for years. But today, finally, we’ve found a coalition of Senate Democrats and 14 Senate Republicans who have courageously compromised on a bill that, though not perfect — it still spends too much on border defense — opens more opportunity for the high- and low-skilled immigrants we need to thrive and gives those already here illegally a legitimate pathway to citizenship. Yet it appears that brain-dead House Republicans and their pusillanimous leadership are not inclined to do the right thing and pass a similar bill. We’ve exhausted all other possibilities, and we’re still stuck. That is how a great country becomes un-great.
Many House Republicans are resistant to a bill because they come from gerrymandered districts dominated by older white people who have a knee-jerk resistance to immigration reform — borne of fears of job-loss to illegal immigrants and a broader anxiety about the changing color and demographics in America. And rather than trying to defuse those fears by putting the immigration bill into the larger context in which it belongs, a critical mass of House Republicans seems committed to fanning them. 
What world are we living in today? Countries that don’t start every day by asking that question do not thrive in the long run. We are living in a world with at least five competing market platforms: North America, the European Union, South America, Greater China and East Asia. We have already derived great economic benefit through the North American Free Trade Agreement, or Nafta. And, if we were thinking strategically, one of our top foreign policy priorities would be to further integrate North America.
I wonder how many Americans know that we sell twice as many exports to Mexico as to China, and we export more than twice as much to Mexico and Canada as to the European Union and three times as much as we do to East Asia. I wonder how many Americans know that out of every $1 of Mexican exports to the U.S., 40 cents comes from materials and parts made in the U.S. By comparison, out of every $1 of Chinese exports to the world, just 4 cents comes from products made in the U.S., according the National Bureau of Economic Research. And, with the discovery of natural gas in America leading to more manufacturing returning to this country, and the prospect of pending energy reform in Mexico, there is an opportunity to create the lowest-cost, clean-energy manufacturing platform in the world, with mutually beneficial supply chains crisscrossing the continent. 
To enhance such a win-win growth strategy that would incentivize more Mexicans to stay home, we should be investing in a major expansion of transportation corridors to facilitate truck, intermodal (including shipping and high-speed rail) and human traffic in a much more efficient and legal fashion. In short, we’d start with where we want and need North America to go, so we can thrive even more, and then forge a border and immigration policy with both Mexico and Canada to achieve that. We’re doing just the opposite — starting with a fear-fence and not thinking strategically at all.
“Instead of lowering the barriers to create a modern border and a more competitive and secure continent, the Republicans propose to deal with illegal migration by doubling our border patrol to over 40,000, which is 10 times more than it was before Nafta, at an additional cost of more than $40 billion,” notes Robert Pastor, founder of the Center for North American Studies at American University, and author of “The North American Idea: A Vision of a Continental Future.”
“The Republicans claim they are interested in free markets, but instead of trying to flatten the continent, they are fracturing it,” added Pastor. “Instead of eliminating the huge rules of origin tax and creating a common external tariff and a seamless continental market, they want to wall off our neighbors.”
By focusing exclusively on fences, we will not stop undocumented immigration — because 40 percent of illegal residents are people who overstayed their visas — but we will fail to invest in the infrastructure that represents a critical foundation for our future. More important, says Pastor, we will also be telling “the Mexicans and the Canadians that we view them as threats, not as partners.” 






July 4, 2013

Egypt’s Revolution Part II

Watching the toppling of the Muslim Brotherhood-led government in Egypt, the most interesting question for me is this: Will we one day look back at this moment as the beginning of the rollback of political Islam?
I don’t know the answer to that question, but I’ve been reading the newspapers – and I have visited both Turkey and Egypt in the past few weeks – and here is what I’ve seen: I’ve seen a rebellion of the non-Islamist center and army in Egypt against the Islamist Muslim Brotherhood. I’ve seen a rebellion of the secular, urbanized youth in Turkey against the Islamist Justice and Development Party there. I’ve seen an Iranian election where Iranian voters – who were only allowed to choose between six candidates pre-approved by Iran’s clerical leadership – quickly identified which of the six was the most moderate, Hassan Rowhani, and overwhelmingly voted for him. And I’ve seen the Islamist Ennahda party in Tunisia forced by voters there to compromise with two secular center-left parties in writing a constitution that is broad based and not overly tilted toward Shariah law. And just a year ago in Libya, I saw a coalition led by a Western-educated political scientist beat its Islamist rivals in Libya’s first free and fair election.
Again, it would be premature to say that this era of political Islam is over, but it is definitely time to say that the more moderate, non-Islamist, political center has started to push back on these Islamist parties and that citizens all across this region are feeling both more empowered and impatient. The fact that this pushback in Egypt involved the overthrow of an elected government by the Egyptian army has to give you pause; it puts a huge burden on that army – and those who encouraged it – to act in a more democratic fashion than those they replaced. But this was a truly unusual situation. Why did it come about and where might Egypt go from here?
To understand the massive outpouring of grassroots opposition to the Muslim Brotherhood, which spurred the Egyptian army to evict President Mohamed Morsi from office on his first anniversary of taking power, it is best to avoid the language of politics – Was it an army coup? Was it a popular revolt? – and focus instead on the language of law and order. In talking to Egyptians in recent weeks there is one word that best captures the mood of that country and that word is “theft.”
Always remember: Morsi narrowly won the Presidency by 51 percent of the vote because he managed to persuade many secular and pious but non-Islamist Egyptians that he would govern from the center, focus on the economy and be inclusive. The Muslim Brotherhood never could have won 51 percent with just its base alone. Many centrist Egyptian urban elites chose to vote for Morsi because they could not bring themselves to vote for his opponent, Ahmed Shafik, a holdover from the regime of Hosni Mubarak. So they talked themselves into believing what Morsi was telling them.
As it gradually became apparent that Morsi, whenever he had a choice of acting in an inclusive manner – and pulling in all sectors of Egyptian society – or grabbing more power, would grab more power, a huge chunk of Morsi voters, Islamists and non-Islamist, started to feel cheated by him. They felt that he and his party had stolen something very valuable – their long sought chance to really put Egypt on a democratic course, with more equal growth.
The non-Islamist youth, who mounted the revolution in Tahrir Square in 2011, more than any others, felt that their revolution had been stolen by the Muslim Brotherhood, who became much more focused on locking themselves and their cronies in power than fixing Egypt’s economy and making its government more representative. Meanwhile, the rural and urban poor resented the fact that instead of delivering jobs and bread, as promised, Morsi delivered gas lines and electricity cuts. Egypt’s Coptic Christians, some of whom were key supporters of the revolution against Mubarak, never trusted Morsi, who seemed to turn a blind eye to attacks on Christians.
That widespread sense of theft is what brought so many Egyptians into the streets, which is why it was quite ironic that President Morsi’s last words before being toppled – words he conveyed in a short video over a presidential Web site – were: “The revolution is being stolen from us.”
The thief was calling 911. Unfortunately for him the Egyptian Army answered. Its leaders had already been called by a significant swath of the Egyptian people, so it is now Morsi who finds himself in custody.
Historians will surely ponder over why the Muslim Brotherhood behaved so foolishly. The short answer seems to be that character is destiny. It has always been a Leninist-like party, with a very strict hierarchy and a conspiratorial view of political life honed from long years in the underground. The very characteristics that enabled it to survive repeated hammerings and arrests for 80 years by Egypt’s military regimes worked against any spirit of inclusiveness once it was in power. That is not to say that the remnants of the old regime and its security services didn’t do everything they could to make Morsi fail. It is to say that he made it easy for them to turn the Egyptian people against him.
Meanwhile, the Obama Administration was largely a spectator to all of this. The Muslim Brotherhood kept Washington at bay by buying it off with the same old currency that Mubarak used: Arrest the worst Jihadi terrorists on America’s most-wanted list and don’t hassle Israel – and the Americans will let you do whatever you want to your own people.
Two critical questions now hang over Egypt: Will the Egyptian Army, which again revealed itself as the real power broker, insist that the new government be more inclusive than Morsi’s -- and to what end? Egypt will never be stable unless it has a government that represents all the main political forces in the country -- and that still includes the Muslim Brotherhood, which probably still enjoys support from at least 25 percent of the voting public. It has to be part of any new government. But the Egyptian Army has detained many Muslim Brotherhood activists today. Will it allow them to be included in Egypt’s political future? And will the Egyptian army, which has its own vast network of economic interests that it is focused on protecting, open itself up to any reforms?
Inclusion can be paralyzing or powerful, depending on whether everyone included can agree on a roadmap going forward. Egypt today is in such a yawning and deep economic hole. It has wasted so many years of development. Can its main political actors (including the Army) reach a democratic consensus on the wrenching set of economic, security and political reforms required to set Egypt on a growth trajectory, or can they only agree that the latest president must go?
================================================================

Correction: March 27, 2015

Thomas L. Friedman’s column on Wednesday incorrectly described the Taliban as an Arab movement. Most of its members are Pashtuns, not Arabs.
==========================================
ISIS Crisis 24th September 2014 Tom Friedman.
There is a tension at the heart of President Obama’s campaign to confront the Islamic State, and it explains a lot about why he has so much trouble articulating and implementing his strategy. Quite simply, it is the tension between two vital goals — promoting the “soul-searching” that ISIS’s emergence has triggered in the Arab-Muslim world and “searching and destroying” ISIS in its strongholds in Syria and Iraq.
Get used to it. This tension is not going away. Obama will have to lead through it.
The good news: The rise of the Islamic State, also known as ISIS, is triggering some long overdue, brutally honest, soul-searching by Arabs and Muslims about how such a large, murderous Sunni death cult could have emerged in their midst. Look at a few samples, starting with “The Barbarians Within Our Gates,” written in Politico last week by Hisham Melhem, the Washington bureau chief of Al-Arabiya, the Arabic satellite channel.

“With his decision to use force against the violent extremists of the Islamic State, President Obama ... is stepping once again — and with understandably great reluctance — into the chaos of an entire civilization that has broken down. Arab civilization, such as we knew it, is all but gone. The Arab world today is more violent, unstable, fragmented and driven by extremism — the extremism of the rulers and those in opposition — than at any time since the collapse of the Ottoman Empire a century ago.
“Every hope of modern Arab history has been betrayed,” Melhem added. “The promise of political empowerment, the return of politics, the restoration of human dignity heralded by the season of Arab uprisings in their early heydays — all has given way to civil wars, ethnic, sectarian and regional divisions and the reassertion of absolutism, both in its military and atavistic forms. ... The jihadists of the Islamic State, in other words, did not emerge from nowhere. They climbed out of a rotting, empty hulk — what was left of a broken-down civilization.”
The liberal Saudi analyst Turki al-Hamad responded in the London-based Al-Arab newspaper to King Abdullah’s call for Saudi religious leaders to confront ISIS ideology: How can they? al-Hamad asked. They all embrace the same anti-pluralistic, puritanical Wahhabi Sunni ideology that Saudi Arabia diffused, at home and abroad, to the mosques that nurtured ISIS.
“They are unable to face the groups of violence, extremism and beheadings, not out of laziness or procrastination, but because all of them share in that same ideology,” al-Hamad wrote. “How can they confront an ideology that they themselves carry within them and within their mind-set?”
The Lebanese Shiite writer Hanin Ghaddar in an essay in August on Lebanon’s Now website wrote: “To fight the I.S. and other radical groups, and to prevent the rise of new autocratic rulers, we need to assume responsibility for the collective failures that have produced all of these awful tyrants and fanatics. Our media and education systems are liable for the monster we helped create. ... We need to teach our children how to learn from our mistakes instead of how to master the art of denial. When our educators and journalists start to understand the significance of individual rights, and admit that we have failed to be citizens, then we can start hoping for freedom, even if it is achieved slowly.”
Nurturing this soul-searching is a vital — and smart — part of the Obama strategy. In committing America to an air-campaign-only against ISIS targets in Syria and Iraq, Obama has declared that the ground war will have to be fought by Arabs and Muslims, not just because this is their war and they should take the brunt of the casualties, but because the very act of their organizing themselves across Shiite, Sunni and Kurdish lines — the very act of overcoming their debilitating sectarian and political differences that would be required to defeat ISIS on the ground — is the necessary ingredient for creating any kind of decent, consensual government that could replace ISIS in any self-sustaining way.

Obama on the World

President Obama Talks to Thomas L. Friedman About Iraq, Putin and Israel










Video

Play Video|3:59

Iraqis’ Squandered Opportunities

President Obama explains that the United States military cannot do for the Iraqis what they won’t do for themselves.This is an excerpt of a full video interview coming this weekend.
Video Credit By The New York Times on Publish Date August 8, 2014. Image CreditDoug Mills/The New York Times
President Obama’s hair is definitely grayer these days, and no doubt trying to manage foreign policy in a world of increasing disorder accounts for at least half of those gray hairs. (The Tea Party can claim the other half.) But having had a chance to spend an hour touring the horizon with him in the White House Map Room late Friday afternoon, it’s clear that the president has a take on the world, born of many lessons over the last six years, and he has feisty answers for all his foreign policy critics.









Obama made clear that he is only going to involve America more deeply in places like the Middle East to the extent that the different communities there agree to an inclusive politics of no victor/no vanquished. The United States is not going to be the air force of Iraqi Shiites or any other faction. Despite Western sanctions, he cautioned, President Vladimir Putin of Russia “could invade” Ukraine at any time, and, if he does, “trying to find our way back to a cooperative functioning relationship with Russia during the remainder of my term will be much more difficult.” Intervening in Libya to prevent a massacre was the right thing to do, Obama argued, but doing it without sufficient follow-up on the ground to manage Libya’s transition to more democratic politics is probably his biggest foreign policy regret.









Continue reading the main story Video

Play Video|1:54

Lessons From Libya

Barack Obama discusses what he’s learned about foreign policy during his presidency. This is an excerpt of his full video interview with Thomas L. Friedman coming this weekend.
Video Credit By The New York Times on Publish Date August 8, 2014. Image CreditDoug Mills/The New York Times
At the end of the day, the president mused, the biggest threat to America — the only force that can really weaken us — is us. We have so many things going for us right now as a country — from new energy resources to innovation to a growing economy — but, he said, we will never realize our full potential unless our two parties adopt the same outlook that we’re asking of Shiites, Sunnis and Kurds or Israelis and Palestinians: No victor, no vanquished and work together.









Continue reading the main story Video

Play Video|3:50

Obama on America’s Place in the World

President Obama talks to Thomas L. Friedman about how ​the United States can be a benevolent force as well as a superpower. This is an excerpt of the full interview coming this weekend.
Video Credit By The New York Times on Publish Date August 8, 2014. Image CreditDoug Mills/The New York Times
“Our politics are dysfunctional,” said the president, and we should heed the terrible divisions in the Middle East as a “warning to us: societies don’t work if political factions take maximalist positions. And the more diverse the country is, the less it can afford to take maximalist positions.”
While he blamed the rise of the Republican far right for extinguishing so many potential compromises, Obama also acknowledged that gerrymandering, the Balkanization of the news media and uncontrolled money in politics — the guts of our political system today — are sapping our ability to face big challenges together, more than any foreign enemy. “Increasingly politicians are rewarded for taking the most extreme maximalist positions,” he said, “and sooner or later, that catches up with you.”
I began by asking whether if former Secretary of State Dean Acheson was “present at the creation” of the post-World War II order, as he once wrote, did Obama feel present at the “disintegration?”









“First of all, I think you can’t generalize across the globe because there are a bunch of places where good news keeps coming.” Look at Asia, he said, countries like Indonesia, and many countries in Latin America, like Chile. “But I do believe,” he added, “that what we’re seeing in the Middle East and parts of North Africa is an order that dates back to World War I starting to buckle.”









Photo
Credit Matt Dorfman
But wouldn’t things be better had we armed the secular Syrian rebels early or kept U.S. troops in Iraq? The fact is, said the president, in Iraq a residual U.S. troop presence would never have been needed had the Shiite majority there not “squandered an opportunity” to share power with Sunnis and Kurds. “Had the Shia majority seized the opportunity to reach out to the Sunnis and the Kurds in a more effective way, [and not] passed legislation like de-Baathification,” no outside troops would have been necessary. Absent their will to do that, our troops sooner or later would have been caught in the crossfire, he argued.
With “respect to Syria,” said the president, the notion that arming the rebels would have made a difference has “always been a fantasy. This idea that we could provide some light arms or even more sophisticated arms to what was essentially an opposition made up of former doctors, farmers, pharmacists and so forth, and that they were going to be able to battle not only a well-armed state but also a well-armed state backed by Russia, backed by Iran, a battle-hardened Hezbollah, that was never in the cards.”
Even now, the president said, the administration has difficulty finding, training and arming a sufficient cadre of secular Syrian rebels: “There’s not as much capacity as you would hope.”
The “broader point we need to stay focused on,” he added, “is what we have is a disaffected Sunni minority in the case of Iraq, a majority in the case of Syria, stretching from essentially Baghdad to Damascus. ... Unless we can give them a formula that speaks to the aspirations of that population, we are inevitably going to have problems. ... Unfortunately, there was a period of time where the Shia majority in Iraq didn’t fully understand that. They’re starting to understand it now. Unfortunately, we still have ISIL [the Islamic State in Iraq and the Levant], which has, I think, very little appeal to ordinary Sunnis.” But “they’re filling a vacuum, and the question for us has to be not simply how we counteract them militarily but how are we going to speak to a Sunni majority in that area ... that, right now, is detached from the global economy.”
Is Iran being helpful? “I think what the Iranians have done,” said the president, “is to finally realize that a maximalist position by the Shias inside of Iraq is, over the long term, going to fail. And that’s, by the way, a broader lesson for every country: You want 100 percent, and the notion that the winner really does take all, all the spoils. Sooner or later that government’s going to break down.”
The only states doing well, like Tunisia, I’ve argued, have done so because their factions adopted the principle of no victor, no vanquished. Once they did, they didn’t need outside help.









Continue reading the main story Video

Play Video|1:55

China as a Free Rider

President Obama on how the United States is a different sort of superpower from China. This is an excerpt of a full video interview by Thomas L. Friedman coming this weekend.
Video Credit By The New York Times on Publish Date August 8, 2014.
“We cannot do for them what they are unwilling to do for themselves,” said the president of the factions in Iraq. “Our military is so capable, that if we put everything we have into it, we can keep a lid on a problem for a time. But for a society to function long term, the people themselves have to make decisions about how they are going to live together, how they are going to accommodate each other’s interests, how they are going to compromise. When it comes to things like corruption, the people and their leaders have to hold themselves accountable for changing those cultures.... ... We can help them and partner with them every step of the way. But we can’t do it for them.”
So, I asked, explain your decision to use military force to protect the refugees from ISIL (which is also known as ISIS) and Kurdistan, which is an island of real decency in Iraq?
“When you have a unique circumstance in which genocide is threatened, and a country is willing to have us in there, you have a strong international consensus that these people need to be protected and we have a capacity to do so, then we have an obligation to do so,” said the president. But given the island of decency the Kurds have built, we also have to ask, he added, not just “how do we push back on ISIL, but also how do we preserve the space for the best impulses inside of Iraq, that very much is on my mind, that has been on my mind throughout.









“I do think the Kurds used that time that was given by our troop sacrifices in Iraq,” Obama added. “They used that time well, and the Kurdish region is functional the way we would like to see. It is tolerant of other sects and other religions in a way that we would like to see elsewhere. So we do think it’s important to make sure that that space is protected, but, more broadly, what I’ve indicated is that I don’t want to be in the business of being the Iraqi air force. I don’t want to get in the business for that matter of being the Kurdish air force, in the absence of a commitment of the people on the ground to get their act together and do what’s necessary politically to start protecting themselves and to push back against ISIL.”
The reason, the president added, “that we did not just start taking a bunch of airstrikes all across Iraq as soon as ISIL came in was because that would have taken the pressure off of [Prime Minister Nuri Kamal] al-Maliki.” That only would have encouraged, he said, Maliki and other Shiites to think: " ‘We don’t actually have to make compromises. We don’t have to make any decisions. We don’t have to go through the difficult process of figuring out what we’ve done wrong in the past. All we have to do is let the Americans bail us out again. And we can go about business as usual.’ ”
The president said that what he is telling every faction in Iraq is: “We will be your partners, but we are not going to do it for you. We’re not sending a bunch of U.S. troops back on the ground to keep a lid on things. You’re going to have to show us that you are willing and ready to try and maintain a unified Iraqi government that is based on compromise. That you are willing to continue to build a nonsectarian, functional security force that is answerable to a civilian government. ... We do have a strategic interest in pushing back ISIL. We’re not going to let them create some caliphate through Syria and Iraq, but we can only do that if we know that we’ve got partners on the ground who are capable of filling the void. So if we’re going to reach out to Sunni tribes, if we’re going to reach out to local governors and leaders, they’ve got to have some sense that they’re fighting for something.” Otherwise, Obama said, “We can run [ISIL] off for a certain period of time, but as soon as our planes are gone, they’re coming right back in.”
I asked the president whether he was worried about Israel.









Continue reading the main story Video

Play Video|1:47

Obama on Israel

Thomas L. Friedman asks President Obama if he is worried about Israel’s survival. This is an excerpt of the full interview coming this weekend.
Video Credit By The New York Times on Publish Date August 8, 2014. Image CreditDoug Mills/The New York Times
“It is amazing to see what Israel has become over the last several decades,” he answered. “To have scratched out of rock this incredibly vibrant, incredibly successful, wealthy and powerful country is a testament to the ingenuity, energy and vision of the Jewish people. And because Israel is so capable militarily, I don’t worry about Israel’s survival. ... I think the question really is how does Israel survive. And how can you create a State of Israel that maintains its democratic and civic traditions. How can you preserve a Jewish state that is also reflective of the best values of those who founded Israel. And, in order to do that, it has consistently been my belief that you have to find a way to live side by side in peace with Palestinians. ... You have to recognize that they have legitimate claims, and this is their land and neighborhood as well.”
Asked whether he should be more vigorous in pressing Israel’s prime minister, Benjamin Netanyahu, and the Palestinian Authority’s president, Mahmoud Abbas, also known as Abu Mazen, to reach a land-for-peace deal, the president said, it has to start with them. Prime Minister Netanyahu’s “poll numbers are a lot higher than mine” and “were greatly boosted by the war in Gaza,” Obama said. “And so if he doesn’t feel some internal pressure, then it’s hard to see him being able to make some very difficult compromises, including taking on the settler movement. That’s a tough thing to do. With respect to Abu Mazen, it’s a slightly different problem. In some ways, Bibi is too strong [and] in some ways Abu Mazen is too weak to bring them together and make the kinds of bold decisions that Sadat or Begin or Rabin were willing to make. It’s going to require leadership among both the Palestinians and the Israelis to look beyond tomorrow. ... And that’s the hardest thing for politicians to do is to take the long view on things.”
Clearly, a lot of the president’s attitudes on Iraq grow out the turmoil unleashed in Libya by NATO’s decision to topple Col. Muammar el-Qaddafi, but not organize any sufficient international follow-on assistance on the ground to help them build institutions. Whether it is getting back into Iraq or newly into Syria, the question that Obama keeps coming back to is: Do I have the partners — local and/or international — to make any improvements we engineer self-sustaining?
“I’ll give you an example of a lesson I had to learn that still has ramifications to this day,” said Obama. “And that is our participation in the coalition that overthrew Qaddafi in Libya. I absolutely believed that it was the right thing to do. ... Had we not intervened, it’s likely that Libya would be Syria. ... And so there would be more death, more disruption, more destruction. But what is also true is that I think we [and] our European partners underestimated the need to come in full force if you’re going to do this. Then it’s the day after Qaddafi is gone, when everybody is feeling good and everybody is holding up posters saying, ‘Thank you, America.’ At that moment, there has to be a much more aggressive effort to rebuild societies that didn’t have any civic traditions. ... So that’s a lesson that I now apply every time I ask the question, ‘Should we intervene, militarily? Do we have an answer [for] the day after?’
======================================================

Ready, Aim, Fire. Not Fire, Ready, Aim.

President Obama has been excoriated for declaring that “we don’t have a strategy yet” for effectively confronting the Islamic State in Iraq and Syria, or ISIS. In criticizing Obama for taking too much time, Representative Mike Rogers, the Republican chairman of the House Intelligence Committee, told “Fox News Sunday” that “this ‘don’t-do-stupid-stuff’ policy isn’t working.” That sounded odd to my ear — like we should just bomb somebody, even if it is stupid. If Obama did that, what would he be ignoring?
First, experience. After 9/11 that sort of “fire, ready, aim” approach led George W. Bush to order a ground war in Iraq without sufficient troops to control the country, without a true grasp of Iraq’s Shiite-Sunni sectarian dynamics, and without any realization that, in destroying the Sunni Taliban regime in Afghanistan and the Sunni Baathist regime in Iraq, we were destroying both of Iran’s mortal enemies and thereby opening the way for a vast expansion of Iran’s regional influence. We were in a hurry, myself included, to change things after 9/11, and when you’re in a hurry you ignore complexities that come back to haunt you later.
There are no words to describe the vileness of the video beheadings of two American journalists by ISIS, but I have no doubt that they’re meant to get us to overreact, à la 9/11, and rush off again without a strategy. ISIS is awful, but it is not a threat to America’s homeland.
Second, the context. To defeat ISIS you have to address the context out of which it emerged. And that is the three civil wars raging in the Arab world today: the civil war within Sunni Islam between radical jihadists and moderate mainstream Sunni Muslims and regimes; the civil war across the region between Sunnis funded by Saudi Arabia and Shiites funded by Iran; and the civil war between Sunni jihadists and all other minorities in the region — Yazidis, Turkmen, Kurds, Christians, Jews and Alawites.
When you have a region beset by that many civil wars at once, it means there is no center, only sides. And when you intervene in the middle of a region with no center, you very quickly become a side.
ISIS emerged as an extreme expression of resentment by one side: Iraqi and Syrian Sunnis who felt cut out of power and resources by the pro-Iranian Shiite regime in Baghdad and the pro-Iranian Alawite/Shiite regime in Damascus. That is why Obama keeps insisting that America’s military intervention must be accompanied, for starters, by Iraqis producing a national unity government — of mainstream Shiites, Sunnis and Kurds — so our use of force supports pluralism and power-sharing, not just Shiite power.
But power-sharing doesn’t come easy in a region where kinship and sectarian loyalties overwhelm any sense of shared citizenship. Without it, though, the dominant philosophy is either: “I am strong, why should I compromise?” or “I am weak, how can I compromise?” So any onslaught we make on ISIS, absent national unity governments, will have Shiites saying the former and Sunnis saying the latter. That’s why this is complicated. 


The Times article noted: “After ISIS stormed into Mosul, one [Shiite] Iraqi official recalled a startling phone call from a [Sunni] former major general in one of [Saddam] Hussein’s elite forces. The former general had appealed months earlier to rejoin the Iraqi Army, but the official had refused. Now the [Sunni] general was fighting for ISIS and threatened revenge. ‘We will reach you soon, and I will chop you into pieces,’ he said, according to the official, Bikhtiyar al-Qadi, of the commission that bars some former members of Mr. Hussein’s Baath Party from government posts.”
Repeat after me: “We will reach you soon, and I will chop you into pieces.” That is what we are dealing with here — multiple, venomous civil wars that are the breeding ground of the ISIS cancer.
Third, our allies are not fully allies: While the Saudi, Qatari and Kuwaiti governments are pro-American, wealthy Sunni individuals, mosques and charities in these countries are huge sources of funds, and fighters, for ISIS.
As for Iran, if we defeat ISIS, it would be the third time since 2001 that we’ve defeated a key Sunni counterbalance to Iran — first the Taliban, then Saddam, now ISIS. That is not a reason not to do it, but it is reason to do it in a way that does not distract us from the fact that Iran’s nuclear program also needs to be defused, otherwise it could undermine the whole global nonproliferation regime. Tricky.
I’m all-in on destroying ISIS. It is a sick, destabilizing movement. I support using U.S. air power and special forces to root it out, but only as part of a coalition, where everybody who has a stake in stability there pays their share and where mainstream Sunnis and Shiites take the lead by demonstrating that they hate ISIS more than they hate each other. Otherwise, we’ll end up in the middle of a God-awful mess of duplicitous allies and sectarian passions, and nothing good we do will last.
====================================












Photo







Photo
Egyptians fought for freedom from a dictator in Tahrir Square in 2011. But are they really free today?CreditMarco Longari/Agence France-Presse — Getty Images
Continue reading the main storyShare This Page

THE United States is swamped by refugee children from collapsing Central American countries; efforts to contain the major Ebola outbreak in West Africa are straining governments there; jihadists have carved out a bloodthirsty caliphate inside Iraq and Syria; after having already eaten Crimea, Russia keeps taking more bites out of Ukraine; and the U.N.’s refugee agency just announced that “the number of refugees, asylum-seekers and internally displaced people worldwide has, for the first time in the post-World War II era, exceeded 50 million people.” If it feels as though the world of disorder is expanding against the world of order, it’s not your imagination. There’s an unfortunate logic to it.
Three big trends are converging. The first is what one of my teachers Dov Seidman calls the growing number of  “un-free” people in the world — the millions who “have secured a certain kind of freedom but yet feel un-free because they’re now aware that they don’t have the kind of freedom that matters most.”
Seidman, author of the book “How” and C.E.O. of LRN, which advises global businesses on governance, points out that while there’s been a lot of warranted focus on the destabilizing effects of income inequality, there is another equally destabilizing inequality emerging at the same time: “It is the inequality of freedom, and it is even more disordering.”
That may sound odd. After the fall of the Berlin Wall and the toppling of dictators in the Arab awakening, how could more people be feeling “un-free”?
Seidman looks at the world through the framework of “freedom from” and “freedom to.” In recent years, he argues, “more people than ever have secured their ‘freedom from’ different autocrats in different countries.” Ukrainians, Tunisians, Egyptians, Iraqis, Libyans, Yemenis to name a few. “But so few are getting the freedom we truly cherish,” he adds. “And that is not just ‘freedom from.’ It is ‘freedom to.’ ”
“Freedom to” is the freedom to live your life, speak your mind, start your own political party, build your own business, vote for any candidate, pursue happiness, and be yourself, whatever your sexual, religious or political orientation.
“Protecting and enabling all of those freedoms,” says Seidman, “requires the kind of laws, rules, norms, mutual trust and institutions that can only be built upon shared values and by people who believe they are on a journey of progress and prosperity together.”
Such values-based legal systems and institutions are just what so many societies have failed to build after overthrowing their autocrats. That’s why the world today can be divided into three kinds of spaces: countries with what Seidman calls “sustainable order,” or order based on shared values, stable institutions and consensual politics; countries with imposed order — or order based on an iron-fisted, top-down leadership, or propped-up by oil money, or combinations of both, but no real shared values or institutions; and, finally, whole regions of disorder, such as Iraq, Syria, Central America and growing swaths of Central and North Africa, where there is neither an iron fist from above nor shared values from below to hold states together anymore.  
Imposed order, says Seidman, “depends on having power over people and formalauthority to coerce allegiance and compel obedience,” but both are much harder to sustain today in an age of increasingly empowered, informed and connected citizens and employees who can easily connect and collaborate to cast off authority they deem illegitimate.
“Exerting formal power over people,” he adds, “is getting more and more elusive and expensive” — either in the number of people you have to kill or jail or the amount of money you have to spend to anesthetize your people into submission or indifference — “and ultimately it is not sustainable.” The only power that will be sustainable in a world where more people have “freedom from,” argues Seidman, “is power based on leading in a two-way conversation with people, power that is built on moral authority that inspires constructive citizenship and creates the context for ‘freedom to.’ ”
But because generating such sustainable leadership and institutions is hard and takes time, we have a lot more disorderly vacuums in the world today — where people have won “freedom from” without building “freedom to.”
The biggest challenge for the world of order today is collaborating to contain these vacuums and fill them with order. That is what President Obama is trying to do in Iraq, by demanding Iraqis build a sustainable inclusive government in tandem with any U.S. military action against the jihadists there. Otherwise, there will never be self-sustaining order there, and they will never be truly free.
But containing and shrinking the world of disorder is a huge task, precisely because it involves so much nation-building — beyond the capacity of any one country. Which leads to the second disturbing trend today: how weak or disjointed the whole world of order is. The European Union is mired in an economic/unemployment slump. China behaves like it’s on another planet, content to be a free-rider on the international system. And Russia’s president, Vladimir Putin, is playing out some paranoid czarist fantasy in Ukraine, while the jihadist world of disorder encroaches from the south.
Now add a third trend, and you can really get worried: America is the tent pole holding up the whole world of order. But our inability to agree on policies that would ensure our long-term economic vitality — an immigration bill that would ease the way for energetic and talented immigrants; a revenue-neutral carbon tax that would replace income and corporate taxes; and government borrowing at these low rates to rebuild our infrastructure and create jobs, while gradually phasing in long-term fiscal rebalancing — is the definition of shortsighted.  
“If we can’t do the hard work of building alliances at home,” says David Rothkopf, author of the upcoming book “National Insecurity: American Leadership in an Age of Fear,” “we are never going to have the strength or ability to build them around the world.”
 The Cold War involved two competing visions of order. That is, both sides were in the world of order, and all we in the West needed to do was collaborate enough to contain the East/Communism. Today is different. It is a world of order versus a world of disorder — and that disorder can only be contained by the world of order collaborating with itself and with the people in disorder to build their “freedom to.” But “building” is so much harder than “containing.” It takes so much more energy and resources. We’ve got to stop messing around at home as if this moment is just the same-old, same-old — and our real and tacit allies had better wake up, too. Preserving and expanding the world of sustainable order is the leadership challenge of our time.
=======================================================
storyShare This Page












Photo
A scene from Aleppo, Syria, after airstrikes by government forces in March. Some argue that the sectarian violence in the region isn’t necessarily inevitable. Credit Baraa Al-Halabi/Agence France-Presse — Getty Images 

Arsonists and Firefighters - June 28th 2014

Who Is Setting the Sectarian Fires in the Middle East?

 


WHAT’S the real fight in the Middle East today? Is it just sectarian (Sunnis versus Shiites) and national (Israelis versus Palestinians and Arabs versus Persians)? Or is it something deeper? I was discussing this core question with Nader Mousavizadeh, a former senior United Nations official and the co-founder of Macro Advisory Partners, a geopolitical advisory firm, and he offered another framework: “The real struggle in the region,” he said, “is between arsonists and firefighters.”
There is a lot of truth in that. The sectarian and nationalist fires you see burning around the Middle East are not as natural and inevitable as you may think.
“These are deliberate acts of arson,” argues Mousavizadeh, “set by different leaders to advance their narrow and shortsighted political, economic and security objectives.” In the West, he warns, “a mix of fatigue and fatalism is in danger of creating a narrative of irreversible Sunni-Shia conflict. This is historically false and releases the region’s leaders from their responsibility to wield power in a legitimate and accountable way.” 
To be sure, he added, the sectarian divides are real, but it is “not inevitable” that the region erupt in sectarian conflagration. It takes arsonists to really get these sectarian fires blazing, and, “unless they set them and fan them and give them fuel,” they will more often than not die out. 
How so? Bashar al-Assad, Syria’s president, is an arsonist. When confronted with a nonviolent, grass-roots protest against his tyrannical rule, he opened fire on the demonstrators, hoping that would provoke Syria’s Sunni majority to respond with violence against his Alawite/Shiite minority regime. It worked, and now Assad presents himself as the defender of a secular Syria against Sunni fanatics.
Iraqi Prime Minister Nuri Kamal al-Maliki is an arsonist. The minute America left Iraq, he deliberately arrested Sunni leaders, deprived them of budgets and stopped paying the Sunni tribesmen who rose up against Al Qaeda. When this eventually triggered a Sunni response, Maliki ran in the last election as the defender of the Shiite majority against Sunni “terrorists.” It worked.
Gen. Abdel Fattah el-Sisi of Egypt launched a violent crackdown against the Muslim Brotherhood, killing, wounding and arresting many hundreds, and then he ran for president as the defender of Egypt against Muslim Brotherhood “terrorists.”
The Palestinian extremists who recently kidnapped three Israeli youths were arsonists, aiming to blow up any hope of restarting Israeli-Palestinian peace talks and to embarrass Palestinian moderates. But they had help. Radical Jewish settler supporters in the Israeli cabinet, like Naftali Bennett and housing minister Uri Ariel, are arsonists. Ariel deliberately announced plans to build 700 new housing units for Jews in Arab East Jerusalem — timed to torpedo Secretary of State John Kerry’s shuttle diplomacy. And they did.
There are firefighters in all these places — people like Tzipi Livni and Shimon Peres in Israel, former Palestinian Prime Minister Salam Fayyad, Mohammad Javad Zarif in Iran and Ayatollah Ali al-Sistani in Iraq — but they are now overwhelmed by the passions set loose by the arsonists.

It is hard for people who have not lived in the Arab world to appreciate that Shiites and Sunnis in places like Iraq, Lebanon or Bahrain often intermarry. Those that do are jokingly called “Sushi.” Sectarian massacres are not the norm. A poll just released by Zogby Research Services, conducted in seven Arab countries, found that “strong majorities in every country favor U.S. policies that support a negotiated solution to the conflict [in Syria], coupled with more support for Syrian refugees. Majorities in all countries oppose any form of U.S. military engagement” or arming of opposition groups.










I recently gave the commencement address at the American University of Iraq, Sulaimani, in Kurdistan. Its student body is 70 percent Kurdish, and the rest are mostly Shiites and Sunnis from across Iraq. With the right leadership, people in the region can and do get along. It is why for all the talk of breaking Iraq into three parts, it is has never been the preferred choice of most Iraqis.
As one of my Kurdish hosts remarked to me, “The Shiites of Basra still long for the famous yoghurt of Erbil,” Kurdistan’s largest city. “When Ramadan comes, the Kurds will feel deprived if they cannot break the daily fast with the famous dates of Basra.” And Kurds have come to enjoy “shisha,” smoking water pipes, which are a tradition they got from the Arabs. There are more ties that bind than don’t. You actually have to work at burning them up.
To be sure, harmony between different sects requires order, but it does not have to be iron-fisted. Iraqis just last April held fair elections on their own. They can do it. These societies need to go from being governed by iron fists “to iron institutions that are legitimate, inclusive and accountable, and strong enough to hold the frame of society together,” argued Mousavizadeh.
That requires the right leadership. “So when the region’s leaders come to Washington to plead for engagement and intervention, ask for money or ask for arms,” he added, “Let them first answer the question: Are you an arsonist or are you a firefighter?”
============================================

ISIS and SISI


The past month has presented the world with what the Israeli analyst Orit Perlov describes as the two dominant Arab governing models: ISIS and SISI. 
ISIS, of course, is the Islamic State in Iraq and Syria, the bloodthirsty Sunni militia that has gouged out a new state from Sunni areas in Syria and Iraq. SISI, of course, is Abdel Fattah el-Sisi, the new strongman/president of Egypt, whose regime debuted this week by shamefully sentencing three Al Jazeera journalists to prison terms on patently trumped-up charges — a great nation acting so small.
ISIS and Sisi, argues Perlov, a researcher on Middle East social networks at Tel Aviv University’s Institute for National Security Studies, are just flip sides of the same coin: one elevates “god” as the arbiter of all political life and the other “the national state.”
Both have failed and will continue to fail — and require coercion to stay in power — because they cannot deliver for young Arabs and Muslims what they need most: the education, freedom and jobs to realize their full potential and the ability to participate as equal citizens in their political life.
We are going to have to wait for a new generation that “puts society in the center,” argues Perlov, a new Arab/Muslim generation that asks not “how can we serve god or how can we serve the state but how can they serve us.”
Perlov argues that these governing models — hyper-Islamism (ISIS) driven by a war against “takfiris,” or apostates, which is how Sunni Muslim extremists refer to Shiite Muslims; and hyper-nationalism (SISI) driven by a war against Islamist “terrorists,” which is what the Egyptian state calls the Muslim Brotherhood — need to be exhausted to make room for a third option built on pluralism in society, religion and thought.
The Arab world needs to finally puncture the twin myths of the military state (SISI) or the Islamic state (ISIS) that will bring prosperity, stability and dignity. Only when the general populations “finally admit that they are both failed and unworkable models,” argues Perlov, might there be “a chance to see this region move to the 21st century.” 
The situation is not totally bleak. You have two emergent models, both frail and neither perfect, where Muslim Middle East nations have built decent, democratizing governance, based on society and with some political, cultural and religious pluralism: Tunisia and Kurdistan. Again both are works in progress, but what is important is that they did emerge from the societies themselves. You also have the relatively soft monarchies — like Jordan and Morocco — that are at least experimenting at the margins with more participatory governance, allow for some opposition and do not rule with the brutality of the secular autocrats.
“Both the secular authoritarian model — most recently represented by Sisi — and the radical religious model — represented now by ISIS — have failed,” adds Marwan Muasher, the former foreign minister of Jordan and author of “The Second Arab Awakening and the Battle for Pluralism.” “They did because they have not addressed peoples’ real needs: improving the quality of their life, both in economic and development terms, and also in feeling they are part of the decision-making process.  Both models have been exclusionist, presenting themselves as the holders of absolute truth and of the solution to all society’s problems.”
------------------
But the Arab public “is not stupid,” Muasher added. “While we will continue to see exclusionist discourses in much of the Arab world for the foreseeable future, results will end up trumping ideology. And results can only come from policies of inclusion, that would give all forces a stake in the system, thereby producing stability, checks and balances, and ultimately prosperity. ISIS and Sisi cannot win. Unfortunately, it might take exhausting all other options before a critical mass is developed that internalizes this basic fact. That is the challenge of the new generation in the Arab world, where 70 percent of the population is under 30 years of age. The old generation, secular or religious, seems to have learned nothing from the failure of the postindependence era to achieve sustainable development, and the danger of exclusionist policies.”
Indeed, the Iraq founded in 1921 is gone with the wind. The new Egypt imagined in Tahrir Square is stillborn. Too many leaders and followers in both societies seem intent on giving their failed ideas of the past another spin around the block before, hopefully, they opt for the only idea that works: pluralism in politics, education and religion. This could take a while, or not. I don’t know.
We tend to make every story about us. But this is not all about us. To be sure, we’ve done plenty of ignorant things in Iraq and Egypt. But we also helped open their doors to a different future, which their leaders have slammed shut for now. Going forward, where we see people truly committed to pluralism, we should help support them. And where we see islands of decency threatened, we should help protect them. But this is primarily about them, about their need to learn to live together without an iron fist from the top, and it will happen only when and if they want it to happen.













==============================

What to Do With the Twins?

The Conundrum of a Unified Iraq and a Unified Syria


There is much talk right now about America teaming up with Iran to push back the coalition of Sunni militias that has taken over Mosul and other Sunni towns in western Iraq and Syria. For now, I’d say stay out of this fight — not because it’s the best option, but because it’s the least bad.
After all, what is the context in which we’d be intervening? Iraq and Syria are twins: multiethnic and multisectarian societies that have been governed, like other Arab states, from the top-down. First, it was by soft-fisted Ottomans who ruled through local notables in a decentralized fashion, then by iron-fisted British and French colonial powers and later by iron-fisted nationalist kings and dictators.
Today, the Ottomans are gone, the British and French are gone and now many of the kings and dictators are gone. We removed Iraq’s dictator; NATO and tribal rebels removed Libya’s; the people of Tunisia, Egypt and Yemen got rid of theirs; and some people in Syria have tried to topple theirs. Each country is now faced with the challenge of trying to govern itself horizontally by having the different sects, parties and tribes agree on social contracts for how to live together as equal citizens who rotate power.
Tunisia and Kurdistan have done the best at this transition. Egyptians tried and found the insecurity so unbearable that they brought back the army’s iron fist. Libya has collapsed into intertribal conflict. Yemen struggles with a wobbly tribal balance. In Syria, the Shiite/Alawite minority, plus the Christians and some Sunnis, seem to prefer the tyranny of Bashar al-Assad to the anarchy of the Islamist-dominated rebels; the Syrian Kurds have carved out their own enclave, so the country is now a checkerboard.
In Iraq, the Shiite prime minister, Nuri Kamal al-Maliki — who had the best chance, the most oil money and the most help from the U.S. in writing a social contract for how to govern Iraq horizontally — chose instead, from the moment the Americans left, to empower Iraqi Shiites and disempower Iraqi Sunnis. It’s no surprise that Iraqi Sunnis decided to grab their own sectarian chunk of the country.
So today, it seems, a unified Iraq and a unified Syria can no longer be governed vertically or horizontally. The leaders no longer have the power to extend their iron fists to every border, and the people no longer have the trust to extend their hands to one another. It would appear that the only way they can remain united is if an international force comes in, evicts the dictators, uproots the extremists and builds consensual politics from the ground up — a generational project for which there are no volunteers. 
What to do? It was not wrong to believe post-9/11 that unless this region produced decent self-government it would continue to fail its own people and deny them the ability to realize their full potential, which is why the Arab Spring happened, and that its pathologies would also continue to spew out the occasional maniac, like Osama bin Laden, who could threaten us.

But the necessary turned out to be impossible: We didn’t know what we were doing. The post-Saddam generation of Iraqi leaders turned out to be like abused children who went on to be abusive parents. The Iranians constantly encouraged Shiite supremacy and frustrated our efforts to build pluralism. Mosques and charities in Saudi Arabia, Turkey, Kuwait and Qatar continued to fund preachers and fighters who promoted the worst Sunni extremism. And thousands of Muslim men marched to Syria and Iraq to fight for jihadism, but none marched there to fight for pluralism.













I could say that before President Obama drops even an empty Coke can from a U.S. fighter jet on the Sunni militias in Iraq we need to insist that Maliki resign and a national unity cabinet be created that is made up of inclusive Shiite, Sunni and Kurdish leaders. I could say that that is the necessary condition for reunification of Iraq. And I could say that it is absolutely not in our interest or the world’s to see Iraq break apart and one segment be ruled by murderous Sunni militias.
But I have to say this: It feels both too late and too early to stop the disintegration — too late because whatever trust there was between communities is gone, and Maliki is not trying to rebuild it, and too early because it looks as if Iraqis are going to have to live apart, and see how crazy and impoverishing that is, before the different sects can coexist peacefully.
In the meantime, there is no denying that terrorism could be exported our way from Iraq’s new, radicalized “Sunnistan.” But we have a National Security Agency, C.I.A. and drones to deal with that now ever-present threat.
Pluralism came to Europe only after many centuries of one side or another in religious wars thinking it could have it all, and after much ethnic cleansing created more homogeneous nations. Europe also went through the Enlightenment and the Reformation. Arab Muslims need to go on the same journey. It will happen when they want to or when they have exhausted all other options. Meanwhile, let’s strengthen the islands of decency — Tunisia, Jordan, the United Arab Emirates, Lebanon and Kurdistan — and strengthen our own democracy to insulate ourselves as best we can.
=============================================

Why Kerry Is Scary 28th Jan 2014


TEL AVIV — It is pretty clear now that Secretary of State John Kerry will either be Israel’s diplomatic salvation or the most dangerous diplomatic fanatic Israel has ever encountered. But there isn’t much room anymore for anything in between. This is one of those rare pay-per-view foreign policy moments. Pull up a chair. You don’t see this every day.
In essence what Kerry is daring to test is a question everyone has wanted to avoid: Is the situation between Israelis and Palestinians at five minutes to midnight or five minutes after midnight, or even 1 a.m. (beyond diplomacy)?
That is, has Israel become so much more powerful than its neighbors that a symmetrical negotiation is impossible, especially when the Palestinians do not seem willing or able to mount another intifada that might force Israel to withdraw? Has the neighborhood around Israel become so much more unstable that any Israeli withdrawal from anywhere is unthinkable? Has the number of Israeli Jews now living in East Jerusalem and the West Bank become so much larger — more than 540,000 — that they are immovable? And has the Palestinian rhetoric on the right of return become so deeply embedded in Palestinian politics? So when you add them all up, it becomes a fantasy to expect any Israeli or Palestinian leader to have the strength to make the huge concessions needed for a two-state solution?
President Obama is letting Kerry test all this. Kerry has done so in a fanatically relentless — I’ve lost count of his visits here — but highly sophisticated way. After letting the two sides fruitlessly butt heads for six months, he’s now planning to present a U.S. framework that will lay out what Washington considers the core concessions Israelis and Palestinians need to make for a fair, lasting deal.
The “Kerry Plan,” likely to be unveiled soon, is expected to call for an end to the conflict and all claims, following a phased Israeli withdrawal from the West Bank (based on the 1967 lines), with unprecedented security arrangements in the strategic Jordan Valley. The Israeli withdrawal will not include certain settlement blocs, but Israel will compensate the Palestinians for them with Israeli territory. It will call for the Palestinians to have a capital in Arab East Jerusalem and for Palestinians to recognize Israel as the nation state of the Jewish people. It will not include any right of return for Palestinian refugees into Israel proper.
Kerry expects and hopes that both Prime Minister Benjamin Netanyahu of Israel and Palestinian President Mahmoud Abbas will declare that despite their reservations about one or another element in the U.S. framework, they will use it as the basis of further negotiations.
This is where things will get interesting. U.S. and Israeli officials in close contact with Netanyahu describe him as torn, clearly understanding that some kind of two-state solution is necessary for Israel’s integrity as a Jewish democratic state, with the healthy ties to Europe and the West that are vital for Israel’s economy. But he remains deeply skeptical about Palestinian intentions — or as Netanyahu said here Tuesday: “I do not want a binational state. But we also don’t want another state that will start attacking us.” His political base, though, which he nurtured, does not want Netanyahu making a U-turn.
Which is why — although Netanyahu has started to prepare the ground here for the U.S. plan — if he proceeds on its basis, even with reservations, his coalition will likely collapse. He will lose a major part of his own Likud Party and all his other right-wing allies. In short, for Netanyahu to move forward, he will have to build a new political base around centrist parties. To do that, Netanyahu would have to become, to some degree, a new leader — overcoming his own innate ambivalence about any deal with the Palestinians to become Israel’s most vocal and enthusiastic salesman for a two-state deal, otherwise it would never pass.

“Nothing in politics is as risky as a U-turn or as challenging as a successful one,” says Gidi Grinstein, the president of the Reut Institute, a leading Israeli strategy group. “It requires a gradual disengagement from one’s greatest supporters, who slowly turn into staunchest enemies, while forming a new coalition of backers, made up of former opponents. In a cautious dance of two-steps-forward, one-step-back, U-turning leaders must shift their political center of gravity from the former base to their future platform.” 

“Nothing in politics is as risky as a U-turn or as challenging as a successful one,” says Gidi Grinstein, the president of the Reut Institute, a leading Israeli strategy group. “It requires a gradual disengagement from one’s greatest supporters, who slowly turn into staunchest enemies, while forming a new coalition of backers, made up of former opponents. In a cautious dance of two-steps-forward, one-step-back, U-turning leaders must shift their political center of gravity from the former base to their future platform.”














If the Palestinians and Israelis find a way to proceed with the Kerry plan, everything is still possible. Success is hardly assured, but it will prove that it’s not midnight yet. But if either or both don’t agree, Kerry would have to take his mission to its logical, fanatical conclusion and declare the end of the negotiated two-state solution. (If not, he loses his credibility.)
If and when that happens, Israel, which controls the land, would have to either implement a unilateral withdrawal, live with the morally corrosive and globally isolating implications of a permanent West Bank occupation or design a new framework of one-state-for-two-people.
So that’s where we are: Israelis and Palestinians need to understand that Kerry’s mission is the last train to a negotiated two-state solution. The next train is the one coming at them.














If the Palestinians and Israelis find a way to proceed with the Kerry plan, everything is still possible. Success is hardly assured, but it will prove that it’s not midnight yet. But if either or both don’t agree, Kerry would have to take his mission to its logical, fanatical conclusion and declare the end of the negotiated two-state solution. (If not, he loses his credibility.)
If and when that happens, Israel, which controls the land, would have to either implement a unilateral withdrawal, live with the morally corrosive and globally isolating implications of a permanent West Bank occupation or design a new framework of one-state-for-two-people.
So that’s where we are: Israelis and Palestinians need to understand that Kerry’s mission is the last train to a negotiated two-state solution. The next train is the one coming at them. 



==================================
January 8th 2014

Not Just About Us

Every day the headlines from the Arab world get worse: An Al Qaeda affiliate group, aided by foreign fighters, battles with seven different homegrown Syrian rebel groups for control of the region around Aleppo, Syria. The Iranian Embassy in Beirut is bombed. Mohamad Chatah, an enormously decent former Lebanese finance minister, is blown up after criticizing Hezbollah’s brutish tactics. Another pro-Al Qaeda group takes control of Fallujah, Iraq. Explosions rock Egypt, where the army is now jailing Islamists and secular activists. Libya is a mess of competing militias.

What’s going on? Some say it’s all because of the “power vacuum” — America has absented itself from the region. But this is not just about us. There’s also a huge “values vacuum.” The Middle East is a highly pluralistic region — Shiites, Sunnis, Kurds, Christians, Druze and various tribes — that for centuries was held together from above by iron-fisted colonial powers, kings and dictators. But now that vertical control has broken down, before this pluralistic region has developed any true bottom-up pluralism — a broad ethic of tolerance — that might enable its people to live together as equal citizens, without an iron fist from above.

For the Arab awakening to have any future, the ideology that is most needed now is the one being promoted least: Pluralism. Until that changes, argues Marwan Muasher, in his extremely relevant new book — “The Second Arab Awakening and the Battle for Pluralism” — none of the Arab uprisings will succeed.

Again, President Obama could have done more to restrain leaders in Iraq, Egypt, Saudi Arabia, Iran or Syria from going to extremes. But, ultimately, argues Muasher, this is the Arabs’ fight for their political future. If 500,000 American troops in Iraq, and $1 trillion, could not implant lasting pluralism in the cultural soil there, no outsider can, said Muasher. There also has to be a will from within. Why is it that some 15,000 Arabs and Muslims have flocked to Syria to fight and die for jihadism and zero have flocked to Syria to fight and die for pluralism? Is it only because we didn’t give the “good guys” big enough guns?

As Muasher, a former Jordanian foreign minister and now a vice president at the Carnegie Endowment in Washington, put it in an interview: “Three years of the Arab uprising have shown the bankruptcy of all the old political forces in the Arab world.” The corrupt secular autocrats who failed to give their young people the tools to thrive — and, as a result, triggered these uprisings — are still locked in a struggle with Islamists, who also have no clue how to deliver jobs, services, security and economic growth. (Tunisia may be an exception.) “As long as we’re in the this zero-sum game, the sum will be zero,” says Muasher.

No sustainable progress will be possible, argues Muasher, without the ethic of pluralism permeating all aspects of Arab society — pluralism of thought, pluralism in gender opportunities, pluralism in respect to other religions, pluralism in education, pluralism toward minorities, pluralism of political parties rotating in power and pluralism in the sense of everyone’s right to think differently from the collective.
Recent Comments
Bob Laughlin 50 minutes ago

Revolutions are violent, chaotic, and long lasting; all we need do is remember that in many ways our own is still going on. And revolutions...
Jared 50 minutes ago

Tom - I find it ironic that on one hand you see the picture clearly about the Arab world and how messed up things are, but on the other hand...
WAD 1 hour ago

If ever there was a strong argument against organized religion in general, it's on display now in the Middle East. I fear that my own...
See All Comments

The first Arab awakening in the 20th century was a fight for independence from colonial powers, says Muasher. It never continued as a fight for democracy and pluralism. That war of ideas, he insists, is what “the second Arab awakening” has to be about. Neither the autocrats nor the Islamists can deliver progress. “Pluralism is the operating system we need to solve all our problems, and as long as that operating system is not in place, we will not get there. This is an internal battle. Let’s stop hoping for delivery from the outside.” This will take time.

Naïve? No. Naïve is thinking that everything is about the absence or presence of American power, and that the people of the region have no agency. That’s wrong: Iraq is splintering because Prime Minister Maliki behaved like a Shiite militiaman, not an Iraqi Mandela. Arab youths took their future in their own hands, motivated largely by pluralistic impulses. But the old order proved to be too stubborn, yet these youth aspirations have not gone away, and will not.

“The Arab world will go through a period of turmoil in which exclusionist forces will attempt to dominate the landscape with absolute truths and new dictatorships,” writes Muasher. But “these forces will also fade, because, in the end, the exclusionist, authoritarian discourses cannot answer the people’s needs for better quality of life. ... As history has demonstrated overwhelmingly, where there is respect for diversity, there is prosperity. Contrary to what Arab societies have been taught for decades by their governments to believe — that tolerance, acceptance of different points of view, and critical thinking are destructive to national unity and economic growth — experience proves that societies cannot keep renewing themselves and thereby thrive except through diversity.”

Muasher, who is returning to Jordan to participate in this struggle for diversity, dedicated his book to: “The youth of the Arab World — who revolted, not against their parents, but on their behalf.”
========================================


October 8, 2013

U.S. Fringe Festival

There is one group of people with an even greater interest than Democrats in President Obama prevailing over Tea Party Republicans in this shutdown showdown, and that is mainstream Republicans.
What exactly are supposedly mainstream conservatives — starting with House Speaker John Boehner and Senate Minority Leader Mitch McConnell — thinking? If the “Ted Cruz Wing” of the G.O.P. prevails and forces the president to curtail Obamacare in any way in return for funding the government, mainstream conservatives will be staring at a terrible future. In the near term, they’ll be taking orders from Senator Ted Cruz, who would be crowned kingmaker of the G.O.P. if he got Obama to give in one iota on Obamacare. Cruz and his Tea Party allies would be calling the shots, and Boehner would become that very rare bird — a SPINO (a Speaker in Name Only).
In the long run, because this fringe would be dictating the party line, Republicans would stand zero chance of winning the White House in 2016. If the country rejected Mitt Romney’s bad imitation of a far-right conservative — one hostile to immigration reform, health care, gay marriage and a grand bargain — imagine how the real thing would fare.
Finally, given the way the Republicans have managed to gerrymander so many Congressional districts in their favor, they can easily retain control of the House under any normal economic conditions. But if they trigger a U.S. government default, a disruption in Social Security payments and economic turmoil in their effort to scuttle Obamacare — and a majority of voters blame Republicans — that could overwhelm the G.O.P.’s gerrymandered House advantage.
In other words, the only thing standing between mainstream Republicans and a hellish future of kowtowing to Ted Cruz, never seeing the inside of the White House and possibly losing the House is President Obama’s refusal to give in to the shutdown blackmail that Cruz & Co. have cooked up. The more pragmatic Republicans, who know that this is a disaster for their party but won’t confront Cruz & Co., have settled on this bogus line: “Well, sure, maybe Cruz and the Tea Party went too far, but it’s still President Obama’s fault. He’s president. He should negotiate with them. He needs to lead.”
President Obama is leading. He is protecting the very rules that are the foundation of any healthy democracy. He is leading by not giving in to this blackmail, because if he did he would undermine the principle of majority rule that is the bedrock of our democracy. That system guarantees the minority the right to be heard and to run for office and become the majority, but it also ensures that once voters have spoken, and their representatives have voted — and, if legally challenged, the Supreme Court has also ruled in their favor — the majority decision holds sway. A minority of a minority, which has lost every democratic means to secure its agenda, has no right to now threaten to tank our economy if its demands are not met. If we do not preserve this system, nothing will ever be settled again in American politics. There would be nothing to prevent a future Democratic Congress from using the exact same blackmail to try to overturn a law enacted by their Republican rivals.
The president has said that he would give the G.O.P. an agenda for negotiations that could start when the government is funded and the debt ceiling lifted. He’s ready to consider trading the medical-device tax in Obamacare for another equivalent source of revenue or having a talk about closing tax loopholes and reforming entitlements — to both lower the deficit and raise revenue to invest in infrastructure or early childhood education. What Obama will not do, and must not do, is pay an entry fee to that negotiation — say giving up the medical-device tax — just to help Boehner down from the tree. Cruz & Co. would claim victory.
The reason so many mainstream Republican lawmakers want Obama to give something to Cruz & Co. is that they want to get out of this mess, but they’re all afraid to stand up to the far-right fringe themselves — with its bullying network of barking talk-show hosts and moneymen. But Obama shouldn’t take them off the hook. Only Republicans can delegitimize the nihilistic madness at the base of their party. (I wouldn’t exaggerate this, but I think Boehner underestimates how many mainstream Republicans feel their party is being stolen from them by radicals — and hunger for a leader who will take them on.)
For their party’s sake and the country’s sake, Republicans need to go through the same kind of civil war and fundamental rethinking that the British Labour Party went through — after successive defeats by Margaret Thatcher — to produce “New Labour” and that Democrats went through — after successive defeats by Ronald Reagan — to produce “Clinton Democrats.”
Yes, it will cost them today, but it will enable them to thrive in the future. America needs a proper right-of-center conservative party to challenge a left-of-center Democratic Party. Without a healthy opposition party — one that is ready to win some and lose some and learn from its losses, one that has a real agenda for upward mobility, not just a low-tax obsession and boiling anger — our two-party system doesn’t work, and neither does the country.

 ==========================================
The New York Times

MARCH 25, 2015

Thomas L. Friedman

I can think of many good reasons to go ahead with the nuclear deal with Iran, and I can think of just as many reasons not to. So, if you’re confused, let me see if I can confuse you even more.

The proposed deal to lift sanctions on Iran — in return for curbs on its bomb-making capabilities so that it would take at least a year for Tehran to make a weapon — has to be judged in its own right. I will be looking closely at the quality of the verification regime and the specificity of what happens if Iran cheats. But the deal also has to be judged in terms of how it fits with wider American strategic goals in the region, because a U.S.-Iran deal would be an earthquake that touches every corner of the Middle East. Not enough attention is being paid to the regional implications — particularly what happens if we strengthen Iran at a time when large parts of the Sunni Arab world are in meltdown.

The Obama team’s best argument for doing this deal with Iran is that, in time, it could be “transformational.” That is, the ending of sanctions could open Iran to the world and bring in enough fresh air — Iran has been deliberately isolated since 1979 by its ayatollahs and Revolutionary Guard Corps — to gradually move Iran from being a revolutionary state to a normal one, and one less inclined to threaten Israel. If one assumes that Iran already has the know-how and tools to build a nuclear weapon, changing the character of its regime is the only way it becomes less threatening.

The challenge to this argument, explains Karim Sadjadpour, a Middle East specialist at the Carnegie Endowment, is that while the Obama team wants to believe this deal could be “transformational,” Iran’s supreme leader, Ali Khamenei, “sees it as transactional” — Iran plugs its nose, does the deal, regains its strength and doubles-down on its longstanding revolutionary principles. But, then again, you never know. What starts out as transactional can end up being transformational in ways that no one can prevent or predict.

A second argument is that Iran is a real country and civilization, with competitive (if restricted) elections, educated women and a powerful military. Patching up the U.S.-Iran relationship could enable America to better manage and balance the Sunni Taliban in Afghanistan, and counterbalance the Sunni jihadists, like those in the Islamic State, or ISIS, now controlling chunks of Iraq and Syria. The United States has relied heavily on Saudi Arabia, ever since Iran’s 1979 revolution, and while the Saudi ruling family and elites are aligned with America, there is a Saudi Wahhabi hard core that has funded the spread of the most puritanical, anti-pluralistic, anti-women form of Islam that has changed the character of Arab Islam and helped to foster mutations like ISIS. There were no Iranians involved in 9/11.

Then again, it was Iranian agents who made the most lethal improvised explosives in Iraq that killed many American troops there. And it was Iran that encouraged its Iraqi Shiite allies to reject any extended U.S. military presence in Iraq and to also overplay their hand in stripping power from Iraqi Sunnis, which is what helped to produce the ISIS counterreaction.

“In the fight against ISIS, Iran is both the arsonist and the fire brigade,” added Sadjadpour. To Saudi Arabia, he added, the rise of ISIS is attributable to the repression of Sunnis in Syria and Iraq by Iran and its Shiite clients. To Tehran, the rise of ISIS is attributable to the financial and ideological support of Saudi Arabia and its Gulf allies.

And they are both right, which is why America’s interests lie not with either the Saudis or the Iranian ideologues winning, but rather with balancing the two against each other until they get exhausted enough to stop prosecuting their ancient Shiite-Sunni, Persian-Arab feud.

Then again, if this nuclear deal with Iran is finalized, and sanctions lifted, much more Iranian oil will hit the global market, suppressing prices and benefiting global consumers. Then again, Iran would have billions of dollars more to spend on cyberwarfare, long-range ballistic missiles and projecting power across the Arab world, where its proxies already dominate four Arab capitals: Beirut, Baghdad, Damascus and Sana.

But, given the disarray in Yemen, Iraq and Syria, do we really care if Iran tries to play policeman there and is embroiled in endless struggles with Sunni militias? For 10 years, it was America that was overstretched across Iraq and Afghanistan. Now it will be Iran’s turn. I feel terrible for the people who have to live in these places, and we certainly should use American air power to help prevent the chaos from spreading to islands of decency like Jordan, Lebanon and Kurdistan in Iraq. But managing the decline of the Arab state system is not a problem we should own. We’ve amply proved that we don’t know how.

So before you make up your mind on the Iran deal, ask how it affects Israel, the country most threatened by Iran. But also ask how it fits into a wider U.S. strategy aimed at quelling tensions in the Middle East with the least U.S. involvement necessary and the lowest oil prices possible.

This Ain’t Yogurt

AN Arab friend remarked to me that watching the United States debate how much to get involved in Syria reminded him of an Arab proverb: “If you burn your tongue once eating soup, for the rest of your life you’ll blow on your yogurt.”
After burning our tongues in Iraq and Afghanistan, and watching with increasing distress the aftermath of the revolutions in Libya, Tunisia and Egypt, President Obama is right to be cautious about getting burned in Damascus. We’ve now seen enough of these Arab transitions from autocracy to draw some crucial lessons about what it takes to sustain positive change in these countries. We ignore the lessons at our peril — especially the lesson of Iraq, which everyone just wants to forget but is hugely relevant.
Syria is Iraq’s twin: an artificial state that was also born after World War I inside lines drawn by imperial powers. Like Iraq, Syria’s constituent communities — Sunnis, Alawite/Shiites, Kurds, Druze, Christians — never volunteered to live together under agreed rules. So, like Iraq, Syria has been ruled for much of its modern history by either a colonial power or an iron-fisted autocrat. In Iraq, the hope was that once the iron-fisted dictator was removed by us it would steadily transition to a multisectarian, multiparty democracy. Ditto for Egypt, Libya, Tunisia and Yemen.
But we now see the huge difference between Eastern Europe in 1989 and the Arab world in 2013. In most of Eastern Europe, the heavy lid of communist authoritarian rule was suppressing broad and deeply rooted aspirations for democracy. So when that lid was removed, most of these countries relatively quickly moved to freely elected governments — helped and inspired by the European Union.
In the Arab world, in contrast, the heavy lid of authoritarianism was suppressing sectarian, tribal, Islamist and democratic aspirations. So, when the lids were removed, all four surfaced at once. But the Islamist trend has been the most energetic — helped and inspired not by the European Union but by Islamist mosques and charities in the Persian Gulf — and the democratic one has proved to be the least organized, least funded and most frail. In short, most of Eastern Europe turned out to be like Poland after communism ended and most of the Arab countries turned out to be like Yugoslavia after communism ended.
As I said, our hope and the hope of the courageous Arab democrats who started all these revolutions, was that these Arab countries would make the transition from Saddam to Jefferson without getting stuck in Khomeini or Hobbes — to go from autocracy to democracy without getting stuck in Islamism or anarchism.
But, to do that, they need either an external midwife to act as a referee between all their constituent communities (who never developed trust in one another) as they try to replace sectarianism, Islamism and tribalism with a spirit of democratic citizenship or they need their own Nelson Mandela. That is, a homegrown figure who can lead, inspire and navigate a democratic transition that is inclusive of all communities.
America, we all know, played that external referee role in Iraq — hugely ineptly at first. But, eventually, the U.S. and moderate Iraqis found a way back from the brink, beat back both Sunni and Shiite violent extremists, wrote a constitution and held multiple free elections, hoping to give birth to that Iraqi Mandela. Alas, they got Nuri Kamal al-Maliki, a Shiite who, instead of building trust with other communities, is re-sowing sectarian division. Decades of zero-sum politics — “I’m-weak-how-can-I-compromise/I’m-strong-why-should-I-compromise” — are hard to extinguish.
I believe if you want to end the Syrian civil war and tilt Syria onto a democratic path, you need an international force to occupy the entire country, secure the borders, disarm all the militias and midwife a transition to democracy. It would be staggeringly costly and take a long time, with the outcome still not guaranteed. But without a homegrown Syrian leader who can be a healer, not a divider, for all its communities, my view is that anything short of an external force that rebuilds Syria from the bottom up will fail. Since there are no countries volunteering for that role (and I am certainly not nominating the U.S.), my guess is that the fighting in Syria will continue until the parties get exhausted.
Meanwhile, wherever we can identify truly “good” rebels, we should strengthen them, but we should also be redoubling our diplomatic efforts to foster a more credible opposition leadership of reconciliation-minded Syrians who can reassure all of Syria’s communities that they will have an equitable place at a new cabinet table. (Never underestimate how many Syrians are clinging to the tyrannical Bashar al-Assad out of fear that after him comes only Hobbes or Khomeini.) That way, when the combatants get exhausted and realize that there can be no victor and no vanquished — a realization that took 14 years in Lebanon’s civil war next door — a fair power-sharing plan will be in place. Even then, Syrians will almost certainly need outside help to reassure everyone during the transition, but we can cross that bridge when we come to it.
Here’s the one alternative that won’t happen: one side will decisively defeat the other and usher in peace that way. That is a fantasy.
=======================================

December 8, 2012

The Full Israeli Experience

By THOMAS L. FRIEDMAN

Tel Aviv

THESE were the main regional news headlines in The Jerusalem Post on Wednesday: “Home Front Command simulates missile strike during drill.” Egypt’s President “Morsi opts for safety as police battle protestors.” In Syria, “Fight spills over into Lebanon.” “Darkness at noon for fearful Damascus residents.” “Tunisian Islamists, leftists clash after jobs protests.” “NATO warns Syria not to use chemical weapons.” And my personal favorite: “ ‘Come back and bring a lot of people with you’ — Tourism Ministry offers tour operators the full Israeli experience.”

Ah, yes, the full Israeli experience.

The full Israeli experience today is a living political science experiment. How does a country deal with failed or failing state authority on four of its borders — Gaza, South Lebanon, Syria and the Sinai Desert of Egypt — each of which is now crawling with nonstate actors nested among civilians and armed with rockets. How should Israel and its friends think about this “Israeli experience” and connect it with the ever-present question of Israeli-Palestinian peace?

For starters, if you want to run for office in Israel, or be taken seriously here as either a journalist or a diplomat, there is an unspoken question in the mind of virtually every Israeli that you need to answer correctly: “Do you understand what neighborhood I’m living in?” If Israelis smell that you don’t, their ears will close to you. It is one reason the Europeans in general, and the European left in particular, have so little influence here.

The central political divide in Israel today is over the follow-up to this core question: If you appreciate that Israel lives in a neighborhood where there is no mercy for the weak, how should we expect Israel to act?

There are two major schools of thought here. One, led by Prime Minister Bibi Netanyahu, comprises the “Ideological Hawks,” who, to the question, “Do you know what neighborhood I am living in?” tell Israelis and the world, “It is so much worse than you think!” Bibi goes out of his way to highlight every possible threat to Israel and essentially makes the case that nothing Israel does has ever or can ever alter the immutable Arab hatred of the Jewish state or the Hobbesian character of the neighborhood. Netanyahu is not without supporting evidence. Israel withdraws from both South Lebanon and Gaza and still gets hit with rockets. But this group is called the “ideological” hawks because most of them also advocate Israel’s retaining permanent control of the West Bank and Jerusalem for religious-nationalist reasons. So it’s impossible to know where their strategic logic for holding territory stops and their religious-nationalist dreams start — and that muddies their case with the world.

The other major school of thought here, call it the “Yitzhak Rabin school,” was best described by the writer Leon Wieseltier as the “bastards for peace.”

Rabin, the former Israeli prime minister and war hero, started exactly where Bibi did: This is a dangerous neighborhood, and a Jewish state is not welcome here. But Rabin didn’t stop there. He also believed that Israel was very powerful and, therefore, should judiciously use its strength to try to avoid becoming a garrison state, fated to rule over several million Palestinians forever. Israel’s “bastards for peace” believe that it’s incumbent on every Israeli leader to test, test and test again — using every ounce of Israeli creativity — to see if Israel can find a Palestinian partner for a secure peace so that it is not forever fighting an inside war and an outside war. At best, the Palestinians might surprise them. At worst, Israel would have the moral high ground in a permanent struggle.

Today, alas, not only is the Israeli peace camp dead, but the most effective Israeli “bastard for peace,” Defense Minister Ehud Barak, is retiring. As I sat with Barak in his office the other day, he shared with me his parting advice to Israel’s next and sure-to-be-far-right government.

Huge political forces, with deep roots, are now playing out around Israel, particularly the rise of political Islam, said Barak. “We have to learn to accept it and see both sides of it and try to make it better. I am worried about our tendency to adopt a fatalistic, pessimistic perception of history. Because, once you adopt it, you are relieved from the responsibility to see the better aspects and seize the opportunities” when they arise.

If Israel just assumes that it’s only a matter of time before the moderate Palestinian leaders in the West Bank fall and Hamas takes over, “why try anything?” added Barak. “And, therefore, you lose sight of the opportunities and the will to seize opportunities. ... I know that you can’t say when leaders raise this kind of pessimism that it is all just invented. It is not all invented, and you would be stupid if you did not look [at it] with open eyes. But it is a major risk that you will not notice that you become enslaved by this pessimism in a way that will paralyze you from understanding that you can shape it. The world is full of risks, but that doesn’t mean that you don’t have a responsibility to do something about it — within your limits and the limits of realism — and avoid self-fulfilling prophecies that are extremely dangerous here.”
==============================================