Roy Shohat 2nd July 2014
בדיוק בשמונה דימיטרי שולקוב נכנס בדלת הבניין. בפנים, עמוק בחדר המדרגות, על הקיר הדרומי
נמצאות תיבות הדואר. על תיבה מספר 28 יש מדבקה עליה היה כתוב בכתב יד ולנטינה. כמו שהיא אמרה, תיבת הדואר היתה פרוצה. בתוכה חיכתה לו מעטפה. הוא פתח את המעטפה, הוציא ממנה את המפתח, טחב את המעטפה הקרועה באחת התיבות של השכנים ופנה לטפס במדרגות את שלושת הקומות.
את המדרגות האלה הוא הכיר. כבר כמעט שנה, בכל יום רביעי הוא מטפס אותן.
דימיטרי שולקוב היה אחראי כוח אדם במחלקת פועלי ייצור במפעל עטים כדוריים של קונצרן סווטה. בגיל 54 הוא היה מותש. גרושתו מזה 4 שנים עדיין עושה לו את המוות. הילדים, מקור אושרו היחיד בחיים כבר גדלו, ובין הלימודים והמבחנים באוניברסיטה, הם כמעט לא ביקרו אותו. חוץ משכשהיו צריכים כסף. למזלו לפחות פעמיים בחודש הם היו צריכים. לא שהיה לו הרבה לתת להם. המשכורת שלו לא היתה מה שהייתם מצפים מאדם במעמדו. כבר מזמן היתה מגיעה לו העלאה, אבל הוא ידע שאם יבקש אותה - יפוטר.
הוא חי בצניעות, דימיטרי. כמעט ולא הוציא כסף חוץ משכר דירה וחשבונות, והמנוי בספרית הוידאו של הסינמטק על שם ולדימיר ויסוצקי. את ארוחת הצהריים אכל בחדר האוכל של המפעל. זה הספיק לו. בערב היה אוכל מעט מאוד, תוך כדי צפייה בסרטים שלקח בספריה, בעיקר סרטים ישנים, למרות שבתקופה האחרונה החל גם לראות סרטים יותר חדשים.
ביום רגיל היה חוזר מהעבודה, עוצר בספריה להחליף את הסרט שראה יום קודם, נכנס למכולת לקנות משהו קטן לאכול, קצת לחם וגבינה ולפעמים קצת נקניק, והולך הביתה, מתיישב בסלון, פורס את הארוחה הקטנה עם כוס גדולה של תה וצופה בסרט. אם הסרט היה מוצלח הוא היה נשאר ער ובתום הסרט עובר לחדר השינה. אם לא, הוא היה נרדם תוך כדי הסרט. בכל מקרה, בעיות הירדמות לא היו לו. גם דאגות של ממש לא היו לו. רק שקט ושעמום של אדם שהולך בתלם וחי את חייו בלי לעשות צרות, לא לעצמו ולא לאחרים.
את כל הכסף שנשאר לו היה דימיטרי שולקוב נותן לילדים שלו כשהיו באים לבקר. זה היה האושר של חייו, שנתן לו את הכוח להמשיך.
בעצם לא רק זה. לפני כשנה נכנס לו אושר חדש.
למחלקת הנהלת החשבונות של המפעל הגיעה עובדת זמנית. היא נשלחה ע״י המנהלה להחליף מישהי שעברה תאונת דרכים. ביום הראשון שהגיעה למפעל היא נכנסה איתו בשער. לא ידעה לאן ללכת ושאלה אותו איפה מחלקת הנהלת
חשבונות. הוא הראה לה.
מאוחר יותר היה צריך להגיע למחלקה. הוא ראה אותה שוב והיא חייכה אליו. הוא התבייש לדבר איתה. כשנכנסה לחדר האוכל בצהריים, אחרי שעמדה בתור למלא את המגש, הוא ראה אותה מחפשת היכן לשבת, ואזר אומץ לסמן לה שתבוא לשבת איתו.
מאז זה היה המקום הקבוע שלה. השולחן הפינתי שהיה המקום הקבוע שלו.
הפסקת הצהריים במפעל היתה בת 20 דקות בלבד. אלה היו הדקות היחידות של שקט ביום העבודה של דימיטרי, והוא נהג להעביר אותן בדממה. אוכל ושותק. וכך גם ולנטינה.
הוא היה מחייך אליה, היא אליו, אומרים ״בתיאבון״, אולי עוד כמה מילים על האוכל או על מזג האוויר, ו״המשך יום נעים״.
כך שלושה שבועות עד שהעובדת חזרה, וולנטינה עברה להיות עובדת זמנית במפעל אחר של הקונצרן.
ביום האחרון שלה הוא העניק לה שתי חבילות עטים כחולים 0.7 מהליין החדש שהחלו לייצר. היא אמרה לו שתחסר לה ארוחת הצהריים המשותפת שלהם, והוא הציע שיאכלו צהריים ביחד ביום ראשון, אבל לא זה הקרוב, כי ביום ראשון הקרוב הוא קבע עם הבן הגדול.
שבוע אחר-כך ולנטינה צלצלה אליו לטלפון במפעל, להזמין אותו לארוחת צהריים. אתלה בבית. היא לא מבשלת מקצועית, אבל בטוח יותר טוב מהאוכל במפעל. הוא שמח.
באותו יום ראשון הוא הגיע אליה לארוחת צהריים. הוא הביא עוגה שקנה בקונדיטוריה החדשה שליד תחנת הרכבת. הוא לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל מפה לשם הם הגיעו למיטה.
הוא ניסה לשחזר איך זה קרה ולא הצליח. לא היה שם איזה משפט מפתח או שיחת הכנה. בעיקר היתה שתיקה. ואז היא הניחה את היד שלה על היד לו וסימנה לו לבוא אחריה לחדר השינה.
זה היה שלוש שנים אחרי שהתגרש. בשלוש שנים האלה לא היה לו סקס. האמת שגרושתו השאירה אותו בטראומה, לא היה לו כוח לחפש מישהי חדשה. גם לא כסף. בהתחלה היה לו קשה. הוא אפילו הלך שלוש פעמים לבית זונות ברובע קריצנין, אבל זה לא הרגיש לו טוב. בכל פעם הוא חזר בדיכאון. אז הוא הפסיק. והנה, ולנטינה הזמינה אותו למיטה שלה.
אחרי שהוא גמר, כשהתלבש, היא שאלה אותו אם תראה אותו שוב. הוא ענה שבשמחה, והיא שאלה - יום רביעי בשמונה? הוא הנהן עם הראש, חייך והלך.
ומאז בכל יום רביעי בשמונה הוא עולה את שלושת הקומות, מצלצל בפעמון ובא אליה לעשות סקס בשתיקה.
זה פתרון מצויין בשבילו. זה מרגיע אותו ועושה לו אושר קטן בתוך האפור, והיא אפילו לא מבלבלת לו את המוח.
וולנטינה? טוב, ולנטינה היתה סטודנטית בטכניקום כשהכירה את מי שלימים הפך
להיות בעלה, דוקטור סרגיי וולוצין. הם התחתנו אחרי כמעט שנה שיצאו ביחד, ובגלל חוקי הטכניקום הקשוחים, מרגע שנישאו היא לא יכלה להמשיך את לימודיה. לולנטינה וד״ר וולוצין נולדה בת אחת - נטלי, שכבר 8 שנים לומדת אומנות בפראג.
הד״ר וולוצין נפטר מהתקף לב בנסיבות מחשידות הכרוכות בסטודנטית בת 19 עם תחת קטן וחזה בינוני, והשאיר את ולנטינה אלמנה בת 44 עם דירה קטנה בקומה שלישית של הבניין ברחוב אנה קרנינה 267, וחובות לא גדולים אבל גם לא קטנים.
ולנטינה נאלצה לעבוד במשך שנתיים בשתי משרות כדי לחסל את החובות, ועתה, משחוסלו החובות היא חזרה לעבוד במשרה אחת בלבד, בתור עובדת זמנית קבועה של הקונצרן. היא אוהבת את זה. בכל פעם היא מגיעה למשרד אחר ולומדת דברים אחרים, וזה ממלא אותה. זה, ופעם בשבוע הזין של דימיטרי שולקוב.
הם לא צריכים לקבוע. בלי מיילים ובלי טלפונים, בכל יום רביעי בשמונה דימיטרי שולקוב מצלצל בדלת, ולנטינה פותחת לו, לוקחת אותו ביד לחדר בשינה ופותחת לו. בין שעה לשעה וחצי הם עסוקים בעינוג הדדי די שגרתי, כמעט ללא מילים, למעט מילות ההנאה הידועות כן, עוד, בדיוק, רגע, אח, טוב וכאלה. לפעמים דימיטרי עוצר ומבקש מולנטינה למצוץ. לפעמים היא מבקשת ממנו יותר חזק או יותר עדין, אבל זהו. שום מילה אישית. לא מה שלומך, לא איך עבר השבוע, לא מה שלום הילדים. אני בכלל לא בטוח שהיא יודעת שיש לו ילדים. הוא יודע. בפעם הראשונה שהיה אצלה, הוא ראה את התמונה של הבת ושאל. ולנטינה ענתה שהיא לומדת בפראג ושכיום היא שוקלת 30 קילו פחות מבתמונה ממסיבת הסיום של התיכון.
כל זה, הסקס והשתיקה הסתדרו לדימיטרי שולקוב מצויין במשך תקופה ארוכה. למען האמת הוא חשב שקרה לו נס. שאלוהים שלח לו בדיוק את מה שרצה. זה נכון שולנטינה לא בת 19 ולא רזה ושזו פה כמו הבנות בפרסומות, להיפך, היא אף נראית מעט מבוגרת מכפי גילה, וגופה הלבן בשרני, יש שיגידו שמן, אבל דימיטרי שולקוב עצמו איננו נער. גופו כבר נפול, הוא מספר את השערות באוזניים לעיתים יותר תכופות מאת שיער ראשו, וגם בצעירותו לא היה מלך היופי.
ואז קרה דבר מה. הוא פגש את בנו הצעיר. הבן היה זקוק לכסף, והם אכלו צהריים ביום ראשון. דימיטרי שאל את הבן אם יש לו חברה. הבן ענה שכן, ודימיטרי החל לשאול עליה שאלות: מאיפה היא, מה היא לומדת, איך המשפחה שלה, מה היא אוהבת. הבן לא ידע לענות. ״רק התחלנו לצאת, אבא״, הוא אמר, ״מאיפה אני צריך לדעת?״. ״איך אתה לא יודע? מה, אתם לא מדברים??? אז מה אתם עושים ביחד?״, דימיטרי שאל. ״סקס, אבא. זה מה שאנחנו עושים ביחד. שכחת איך זה?״
ולפתע דימיטרי הבין - כבר כמעט שנה הוא וולנטינה נפגשים, ובעצם גם הם לא מדברים. כלום.
ומרגע שדימיטרי הבין את זה, נפער לו חור גדול בלב.
ביום רביעי שלאחר מכן כמעט ולא הגיע לפגישה הקבועה. הוא התלבט כל היום, ובסוף החליט ללכת כדי שולנטינה לא תדאג. אבל הוא הבטיח לעצמו שישבור את השתיקה.
לא קל לאדם כדימיטרי לשבור את השתיקה. מעולם לא היה אחד שיודע לדבר עם נשים, וכך שוב הגיע, ולנטינה שוב משכה אותו ללא מילים לחדר השינה, שוב עשו סקס, ורק אחרי שגמר והתלבש, רגע לפני שפנה ללכת בשתיקה, הסתכל עליה ושאל: ״איזה פרי את הכי אוהבת?״ וולנטינה הביטה בו בפליאה ואמרה ״דובדבנים״.
משונה הוא מוחו של האדם. דברים רבים רגילים אנו לראות ולא שמים להם לב, עד שאותו דבר מטריד את מוחנו ואז אנו רואים אותו. כך למשל נשים בהריון. אתה לא שם לב כמה נשים בהריון יש, עד שאתה חושב על זה ואז לפתע נראה לך שיש המון ולא שמת להן לב. ככה הדובדבנים. לפתע החל דימיטרי לראות בכל מקום דובדבנים. בפרסומות, במכולת, מסתבר שזאת העונה, חשב לעצמו, בדרכו לספריית הוידאו בסינמטק ע״ש ולדימיר ויסוצקי.
הוא היה עייף ולא היה לו כוח לבחור סרט. הוא פנה את הבחור שעובד בספריה וביקש המלצה. הבחור, שרואה אותו כבר זמן רב, שמח על ההזדמנות שהמנוי הקבוע מדבר איתו, והלך אל אחד המדפים. הוא חזר עם סרט, נתן אותו לדימיטרי ואמר ״זה סרט מצוין. אתה תהנה ממנו. זאת אומרת - אם עוד לא ראית אותו״. דימיטרי הסתכל על הקופסה. סרט אמריקאי בשם ״אמריקן ביוטי״. הוא לא ראה אותו. לשחקן הראשי קוראים קווין ספייסי. אותו דימיטרי מכיר, אבל לא אוהב. בכל מקרה, דימיטרי היה עייף, לקח את הסרט ויצא.
כשדימיטרי הגיע הביתה באותו ערב, הוא התיישב על הספה בסלון והחזיק את הקופסה של הסרט. הוא היה עייף מידי לקום להכניס את הדיסק למכשיר, וכך ישב מספר דקות והסתכל על העטיפה עד שנרדם עם הסרט ביד.
על העטיפה של הסרט יש צילום של בחורה ערומה. לבנה. ששוכבת בתוך עלי כותרת אדומים של ורדים. גם את איבריה המוצנעים מכסים עלי הכותרת. סביר מאוד שאתם מכירים את התמונה. עם התמונה הזאת בעיניים דימיטרי נרדם. וחלם. ולמחרת בבוקר, כשקם, גמלה בליבו ההחלטה.
כשהגיע למפעל, נכנס אל מזכירת המנהל הראשי וביקש את מספר הטלפון של אגף כוח האדם בהנהלת הקונצרן. הפקידה שאלה אותו מדוע הוא צריך את המספר והוא ענה שהוא רוצה לברר איפה ולנטינה, העובדת הזמנית, עובדת עכשיו.
מזכירת המנהל הראשי, כמו מזכירות של מנהלים ראשיים, חייכה אליו. היא היתה מרוצה שיש לה מידע עסיסי, קרצה לו ואמרה שהיא תמצא לו את ולנטינה. הוא הודה לה והלך.
אחרי חצי שעה בערך הגיעה הפקידה אליו ומסרה לו פתק עם מספר טלפון. ״הנה מה שביקשת״, אמרה וקרצה לו שוב.
דימיטרי הרים את השפופרת והקיש את המספר.
״מפעל לגומיות של קונצרן סווטה״, ענה הקול בצד השני.
״שלום, אבקש לדבר עם הגברת העובדת הזמנית ולנטינה״, אמר.
״ולנטינה מדברת. במה אוכל לעזור לאדוני?״
דימיטרי הופתע שלא זיהה את קולה. הוא הופתע גם שהיא לא זיהתה את קולו. הרי כבר שנה הם מכירים. ומצד שני - שנה של שתיקה, חשב לעצמו, והחור בליבו הלך וגדל.
״ולנטינה, זה דימיטרי. שולקוב. אני מתנצל שמתקשר ככה בעבודה. פקידת המנהל הראשי של המפעל השיגה לי את הטלפון במקום העבודה החדש שלך כי אני רוצה לבקש ממך בקשה. אפשר?״
״כמובן, דימיטרי״, הוא שמע רעד של התרגשות בקולה.
״אבקש שביום רביעי נעשה משהו שונה. אם את סומכת עלי, הייתי רוצה שכשאגיע תחכי לי כבר ערומה במיטה. אני מקווה שאת לא נבהלת, ואם כן, אז ממש לא חובה.״, דימיטרי עצר להקשיב.
״אני סומכת עליך״, היא ענתה. הוא שמע את ההתרגשות שלה. אולי גם שמחה היתה שם? ״אשאיר לך את המפתח בתיבת הדואר שלי. המנעול שלה שבור. אשאיר אותו במעטפה. תיבות הדואר נמצאות עמוק בתוך קומת הכניסה מעבר למדרגות. אתה כבר תמצא.״
״תודה, ולנטינה. המשך יום מוצלח.״
״תודה. להתראות״.
וכך מעבר למדרגות בקומה השלישית, דימיטרי שולקוב מחדיר את המפתח במנעול, מסובב, פותח את הדלת ונכנס.
ביד שמאל שלו מחזיק דימיטרי שלי קטן מלא בדובדבנים בשלים ויפים. הוא מניח את הדלי על השולחן הקטן בסלון, חולץ את נעליו, פושט את בגדיו, נוטל את הדלי ונכנס לחדר השינה.
ולנטינה הלבנה והיפה שוכבת ערומה על המיטה. עיניה פקוחות והיא מביטה בו.
הוא נולה ונעמד על המיטה מעליה. מחייך אליה, מביט על גופה הלבן הערום. הו הופך את הדלי הקטן. מגובה מטר נופלים הדובדבנים על גופה ומתפזרים.
דימיטרי מתיישב לידה. נוטל דובדבן לפיו. גם ולנטינה נוטלת לפיה.
הם אוכלים דובדבנים ומדברים.
בדיוק בשמונה דימיטרי שולקוב נכנס בדלת הבניין. בפנים, עמוק בחדר המדרגות, על הקיר הדרומי
נמצאות תיבות הדואר. על תיבה מספר 28 יש מדבקה עליה היה כתוב בכתב יד ולנטינה. כמו שהיא אמרה, תיבת הדואר היתה פרוצה. בתוכה חיכתה לו מעטפה. הוא פתח את המעטפה, הוציא ממנה את המפתח, טחב את המעטפה הקרועה באחת התיבות של השכנים ופנה לטפס במדרגות את שלושת הקומות.
את המדרגות האלה הוא הכיר. כבר כמעט שנה, בכל יום רביעי הוא מטפס אותן.
דימיטרי שולקוב היה אחראי כוח אדם במחלקת פועלי ייצור במפעל עטים כדוריים של קונצרן סווטה. בגיל 54 הוא היה מותש. גרושתו מזה 4 שנים עדיין עושה לו את המוות. הילדים, מקור אושרו היחיד בחיים כבר גדלו, ובין הלימודים והמבחנים באוניברסיטה, הם כמעט לא ביקרו אותו. חוץ משכשהיו צריכים כסף. למזלו לפחות פעמיים בחודש הם היו צריכים. לא שהיה לו הרבה לתת להם. המשכורת שלו לא היתה מה שהייתם מצפים מאדם במעמדו. כבר מזמן היתה מגיעה לו העלאה, אבל הוא ידע שאם יבקש אותה - יפוטר.
הוא חי בצניעות, דימיטרי. כמעט ולא הוציא כסף חוץ משכר דירה וחשבונות, והמנוי בספרית הוידאו של הסינמטק על שם ולדימיר ויסוצקי. את ארוחת הצהריים אכל בחדר האוכל של המפעל. זה הספיק לו. בערב היה אוכל מעט מאוד, תוך כדי צפייה בסרטים שלקח בספריה, בעיקר סרטים ישנים, למרות שבתקופה האחרונה החל גם לראות סרטים יותר חדשים.
ביום רגיל היה חוזר מהעבודה, עוצר בספריה להחליף את הסרט שראה יום קודם, נכנס למכולת לקנות משהו קטן לאכול, קצת לחם וגבינה ולפעמים קצת נקניק, והולך הביתה, מתיישב בסלון, פורס את הארוחה הקטנה עם כוס גדולה של תה וצופה בסרט. אם הסרט היה מוצלח הוא היה נשאר ער ובתום הסרט עובר לחדר השינה. אם לא, הוא היה נרדם תוך כדי הסרט. בכל מקרה, בעיות הירדמות לא היו לו. גם דאגות של ממש לא היו לו. רק שקט ושעמום של אדם שהולך בתלם וחי את חייו בלי לעשות צרות, לא לעצמו ולא לאחרים.
את כל הכסף שנשאר לו היה דימיטרי שולקוב נותן לילדים שלו כשהיו באים לבקר. זה היה האושר של חייו, שנתן לו את הכוח להמשיך.
בעצם לא רק זה. לפני כשנה נכנס לו אושר חדש.
למחלקת הנהלת החשבונות של המפעל הגיעה עובדת זמנית. היא נשלחה ע״י המנהלה להחליף מישהי שעברה תאונת דרכים. ביום הראשון שהגיעה למפעל היא נכנסה איתו בשער. לא ידעה לאן ללכת ושאלה אותו איפה מחלקת הנהלת
חשבונות. הוא הראה לה.
מאוחר יותר היה צריך להגיע למחלקה. הוא ראה אותה שוב והיא חייכה אליו. הוא התבייש לדבר איתה. כשנכנסה לחדר האוכל בצהריים, אחרי שעמדה בתור למלא את המגש, הוא ראה אותה מחפשת היכן לשבת, ואזר אומץ לסמן לה שתבוא לשבת איתו.
מאז זה היה המקום הקבוע שלה. השולחן הפינתי שהיה המקום הקבוע שלו.
הפסקת הצהריים במפעל היתה בת 20 דקות בלבד. אלה היו הדקות היחידות של שקט ביום העבודה של דימיטרי, והוא נהג להעביר אותן בדממה. אוכל ושותק. וכך גם ולנטינה.
הוא היה מחייך אליה, היא אליו, אומרים ״בתיאבון״, אולי עוד כמה מילים על האוכל או על מזג האוויר, ו״המשך יום נעים״.
כך שלושה שבועות עד שהעובדת חזרה, וולנטינה עברה להיות עובדת זמנית במפעל אחר של הקונצרן.
ביום האחרון שלה הוא העניק לה שתי חבילות עטים כחולים 0.7 מהליין החדש שהחלו לייצר. היא אמרה לו שתחסר לה ארוחת הצהריים המשותפת שלהם, והוא הציע שיאכלו צהריים ביחד ביום ראשון, אבל לא זה הקרוב, כי ביום ראשון הקרוב הוא קבע עם הבן הגדול.
שבוע אחר-כך ולנטינה צלצלה אליו לטלפון במפעל, להזמין אותו לארוחת צהריים. אתלה בבית. היא לא מבשלת מקצועית, אבל בטוח יותר טוב מהאוכל במפעל. הוא שמח.
באותו יום ראשון הוא הגיע אליה לארוחת צהריים. הוא הביא עוגה שקנה בקונדיטוריה החדשה שליד תחנת הרכבת. הוא לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל מפה לשם הם הגיעו למיטה.
הוא ניסה לשחזר איך זה קרה ולא הצליח. לא היה שם איזה משפט מפתח או שיחת הכנה. בעיקר היתה שתיקה. ואז היא הניחה את היד שלה על היד לו וסימנה לו לבוא אחריה לחדר השינה.
זה היה שלוש שנים אחרי שהתגרש. בשלוש שנים האלה לא היה לו סקס. האמת שגרושתו השאירה אותו בטראומה, לא היה לו כוח לחפש מישהי חדשה. גם לא כסף. בהתחלה היה לו קשה. הוא אפילו הלך שלוש פעמים לבית זונות ברובע קריצנין, אבל זה לא הרגיש לו טוב. בכל פעם הוא חזר בדיכאון. אז הוא הפסיק. והנה, ולנטינה הזמינה אותו למיטה שלה.
אחרי שהוא גמר, כשהתלבש, היא שאלה אותו אם תראה אותו שוב. הוא ענה שבשמחה, והיא שאלה - יום רביעי בשמונה? הוא הנהן עם הראש, חייך והלך.
ומאז בכל יום רביעי בשמונה הוא עולה את שלושת הקומות, מצלצל בפעמון ובא אליה לעשות סקס בשתיקה.
זה פתרון מצויין בשבילו. זה מרגיע אותו ועושה לו אושר קטן בתוך האפור, והיא אפילו לא מבלבלת לו את המוח.
וולנטינה? טוב, ולנטינה היתה סטודנטית בטכניקום כשהכירה את מי שלימים הפך
להיות בעלה, דוקטור סרגיי וולוצין. הם התחתנו אחרי כמעט שנה שיצאו ביחד, ובגלל חוקי הטכניקום הקשוחים, מרגע שנישאו היא לא יכלה להמשיך את לימודיה. לולנטינה וד״ר וולוצין נולדה בת אחת - נטלי, שכבר 8 שנים לומדת אומנות בפראג.
הד״ר וולוצין נפטר מהתקף לב בנסיבות מחשידות הכרוכות בסטודנטית בת 19 עם תחת קטן וחזה בינוני, והשאיר את ולנטינה אלמנה בת 44 עם דירה קטנה בקומה שלישית של הבניין ברחוב אנה קרנינה 267, וחובות לא גדולים אבל גם לא קטנים.
ולנטינה נאלצה לעבוד במשך שנתיים בשתי משרות כדי לחסל את החובות, ועתה, משחוסלו החובות היא חזרה לעבוד במשרה אחת בלבד, בתור עובדת זמנית קבועה של הקונצרן. היא אוהבת את זה. בכל פעם היא מגיעה למשרד אחר ולומדת דברים אחרים, וזה ממלא אותה. זה, ופעם בשבוע הזין של דימיטרי שולקוב.
הם לא צריכים לקבוע. בלי מיילים ובלי טלפונים, בכל יום רביעי בשמונה דימיטרי שולקוב מצלצל בדלת, ולנטינה פותחת לו, לוקחת אותו ביד לחדר בשינה ופותחת לו. בין שעה לשעה וחצי הם עסוקים בעינוג הדדי די שגרתי, כמעט ללא מילים, למעט מילות ההנאה הידועות כן, עוד, בדיוק, רגע, אח, טוב וכאלה. לפעמים דימיטרי עוצר ומבקש מולנטינה למצוץ. לפעמים היא מבקשת ממנו יותר חזק או יותר עדין, אבל זהו. שום מילה אישית. לא מה שלומך, לא איך עבר השבוע, לא מה שלום הילדים. אני בכלל לא בטוח שהיא יודעת שיש לו ילדים. הוא יודע. בפעם הראשונה שהיה אצלה, הוא ראה את התמונה של הבת ושאל. ולנטינה ענתה שהיא לומדת בפראג ושכיום היא שוקלת 30 קילו פחות מבתמונה ממסיבת הסיום של התיכון.
כל זה, הסקס והשתיקה הסתדרו לדימיטרי שולקוב מצויין במשך תקופה ארוכה. למען האמת הוא חשב שקרה לו נס. שאלוהים שלח לו בדיוק את מה שרצה. זה נכון שולנטינה לא בת 19 ולא רזה ושזו פה כמו הבנות בפרסומות, להיפך, היא אף נראית מעט מבוגרת מכפי גילה, וגופה הלבן בשרני, יש שיגידו שמן, אבל דימיטרי שולקוב עצמו איננו נער. גופו כבר נפול, הוא מספר את השערות באוזניים לעיתים יותר תכופות מאת שיער ראשו, וגם בצעירותו לא היה מלך היופי.
ואז קרה דבר מה. הוא פגש את בנו הצעיר. הבן היה זקוק לכסף, והם אכלו צהריים ביום ראשון. דימיטרי שאל את הבן אם יש לו חברה. הבן ענה שכן, ודימיטרי החל לשאול עליה שאלות: מאיפה היא, מה היא לומדת, איך המשפחה שלה, מה היא אוהבת. הבן לא ידע לענות. ״רק התחלנו לצאת, אבא״, הוא אמר, ״מאיפה אני צריך לדעת?״. ״איך אתה לא יודע? מה, אתם לא מדברים??? אז מה אתם עושים ביחד?״, דימיטרי שאל. ״סקס, אבא. זה מה שאנחנו עושים ביחד. שכחת איך זה?״
ולפתע דימיטרי הבין - כבר כמעט שנה הוא וולנטינה נפגשים, ובעצם גם הם לא מדברים. כלום.
ומרגע שדימיטרי הבין את זה, נפער לו חור גדול בלב.
ביום רביעי שלאחר מכן כמעט ולא הגיע לפגישה הקבועה. הוא התלבט כל היום, ובסוף החליט ללכת כדי שולנטינה לא תדאג. אבל הוא הבטיח לעצמו שישבור את השתיקה.
לא קל לאדם כדימיטרי לשבור את השתיקה. מעולם לא היה אחד שיודע לדבר עם נשים, וכך שוב הגיע, ולנטינה שוב משכה אותו ללא מילים לחדר השינה, שוב עשו סקס, ורק אחרי שגמר והתלבש, רגע לפני שפנה ללכת בשתיקה, הסתכל עליה ושאל: ״איזה פרי את הכי אוהבת?״ וולנטינה הביטה בו בפליאה ואמרה ״דובדבנים״.
משונה הוא מוחו של האדם. דברים רבים רגילים אנו לראות ולא שמים להם לב, עד שאותו דבר מטריד את מוחנו ואז אנו רואים אותו. כך למשל נשים בהריון. אתה לא שם לב כמה נשים בהריון יש, עד שאתה חושב על זה ואז לפתע נראה לך שיש המון ולא שמת להן לב. ככה הדובדבנים. לפתע החל דימיטרי לראות בכל מקום דובדבנים. בפרסומות, במכולת, מסתבר שזאת העונה, חשב לעצמו, בדרכו לספריית הוידאו בסינמטק ע״ש ולדימיר ויסוצקי.
הוא היה עייף ולא היה לו כוח לבחור סרט. הוא פנה את הבחור שעובד בספריה וביקש המלצה. הבחור, שרואה אותו כבר זמן רב, שמח על ההזדמנות שהמנוי הקבוע מדבר איתו, והלך אל אחד המדפים. הוא חזר עם סרט, נתן אותו לדימיטרי ואמר ״זה סרט מצוין. אתה תהנה ממנו. זאת אומרת - אם עוד לא ראית אותו״. דימיטרי הסתכל על הקופסה. סרט אמריקאי בשם ״אמריקן ביוטי״. הוא לא ראה אותו. לשחקן הראשי קוראים קווין ספייסי. אותו דימיטרי מכיר, אבל לא אוהב. בכל מקרה, דימיטרי היה עייף, לקח את הסרט ויצא.
כשדימיטרי הגיע הביתה באותו ערב, הוא התיישב על הספה בסלון והחזיק את הקופסה של הסרט. הוא היה עייף מידי לקום להכניס את הדיסק למכשיר, וכך ישב מספר דקות והסתכל על העטיפה עד שנרדם עם הסרט ביד.
על העטיפה של הסרט יש צילום של בחורה ערומה. לבנה. ששוכבת בתוך עלי כותרת אדומים של ורדים. גם את איבריה המוצנעים מכסים עלי הכותרת. סביר מאוד שאתם מכירים את התמונה. עם התמונה הזאת בעיניים דימיטרי נרדם. וחלם. ולמחרת בבוקר, כשקם, גמלה בליבו ההחלטה.
כשהגיע למפעל, נכנס אל מזכירת המנהל הראשי וביקש את מספר הטלפון של אגף כוח האדם בהנהלת הקונצרן. הפקידה שאלה אותו מדוע הוא צריך את המספר והוא ענה שהוא רוצה לברר איפה ולנטינה, העובדת הזמנית, עובדת עכשיו.
מזכירת המנהל הראשי, כמו מזכירות של מנהלים ראשיים, חייכה אליו. היא היתה מרוצה שיש לה מידע עסיסי, קרצה לו ואמרה שהיא תמצא לו את ולנטינה. הוא הודה לה והלך.
אחרי חצי שעה בערך הגיעה הפקידה אליו ומסרה לו פתק עם מספר טלפון. ״הנה מה שביקשת״, אמרה וקרצה לו שוב.
דימיטרי הרים את השפופרת והקיש את המספר.
״מפעל לגומיות של קונצרן סווטה״, ענה הקול בצד השני.
״שלום, אבקש לדבר עם הגברת העובדת הזמנית ולנטינה״, אמר.
״ולנטינה מדברת. במה אוכל לעזור לאדוני?״
דימיטרי הופתע שלא זיהה את קולה. הוא הופתע גם שהיא לא זיהתה את קולו. הרי כבר שנה הם מכירים. ומצד שני - שנה של שתיקה, חשב לעצמו, והחור בליבו הלך וגדל.
״ולנטינה, זה דימיטרי. שולקוב. אני מתנצל שמתקשר ככה בעבודה. פקידת המנהל הראשי של המפעל השיגה לי את הטלפון במקום העבודה החדש שלך כי אני רוצה לבקש ממך בקשה. אפשר?״
״כמובן, דימיטרי״, הוא שמע רעד של התרגשות בקולה.
״אבקש שביום רביעי נעשה משהו שונה. אם את סומכת עלי, הייתי רוצה שכשאגיע תחכי לי כבר ערומה במיטה. אני מקווה שאת לא נבהלת, ואם כן, אז ממש לא חובה.״, דימיטרי עצר להקשיב.
״אני סומכת עליך״, היא ענתה. הוא שמע את ההתרגשות שלה. אולי גם שמחה היתה שם? ״אשאיר לך את המפתח בתיבת הדואר שלי. המנעול שלה שבור. אשאיר אותו במעטפה. תיבות הדואר נמצאות עמוק בתוך קומת הכניסה מעבר למדרגות. אתה כבר תמצא.״
״תודה, ולנטינה. המשך יום מוצלח.״
״תודה. להתראות״.
וכך מעבר למדרגות בקומה השלישית, דימיטרי שולקוב מחדיר את המפתח במנעול, מסובב, פותח את הדלת ונכנס.
ביד שמאל שלו מחזיק דימיטרי שלי קטן מלא בדובדבנים בשלים ויפים. הוא מניח את הדלי על השולחן הקטן בסלון, חולץ את נעליו, פושט את בגדיו, נוטל את הדלי ונכנס לחדר השינה.
ולנטינה הלבנה והיפה שוכבת ערומה על המיטה. עיניה פקוחות והיא מביטה בו.
הוא נולה ונעמד על המיטה מעליה. מחייך אליה, מביט על גופה הלבן הערום. הו הופך את הדלי הקטן. מגובה מטר נופלים הדובדבנים על גופה ומתפזרים.
דימיטרי מתיישב לידה. נוטל דובדבן לפיו. גם ולנטינה נוטלת לפיה.
הם אוכלים דובדבנים ומדברים.
