טיפות דם על סדינים לבנים: ראיון עם אסי דיין
"אחרי ארבעה נישואים, x ילדים, Y פרידות, 30 אשפוזים במחלקות
פסיכיאטריות, 70 סרטים, שלוש מלחמות ועוד שלוש שנים וחצי במצטבר של ימי
מילואים, יש לי את הזכות להיות עייף, פשוט להיות עייף מהחיים". ליאור דיין
מדבר עם אבא אסי על הסרטים שעשה, הנשים שנטשו, הבדידות שאין ממנה מוצא
וניסיון ההתאבדות האחרון שממנו ניצל על ידי המטפל הפיליפיני שלו
ליאור דיין | 8/7/2011 6:39
בצהריים. דירת שלושה חדרים ברמת אביב. 70 מטרים מרובעים של רהיטים, תמונות,
ציורים, ספרים - הרבה הרבה ספריםערימות דפים וכמה מוצרי חשמל. הרחוב שקט,
גם השכנים, מוזיאון ארץ ישראל הסמוך שומר על שקט עקרוני, אפילו נהגי
המוניות הנמהרים ביותר לא צופרים ומחכים בסבלנות שהנוסע שלהם ייצא מביתו.
אין ספק, השתיקה יפה לרחוב הזה.
בתוך הדירה יש פיליפיני בשם מינו שמכין שתי כוסות קפה ומוציא מהמקפיא
גלידת שוקולד ושם אותה בשתי קערות. אני די בטוח שלפני שמינו הגיע ארצה הוא
לא ידע מה מחכה לו, או יותר נכון מי מחכה לו. אולי הוא חשב לעצמו שיטפל
בקשיש חביב שלא ידבר הרבה ויחרבן בניחותא בטיטול למבוגרים, מקסימום הוא
יהיה שוליה של איזה פנסיונר חובב צפרות. הוא בטח לא חשב שהוא הולך להיכנס
אל תוך חייו של אחד האנשים הסוערים ביותר במדינת היהודים, אדם שכל יום שלו
מכיל אינסוף אפשרויות וכל רגע מפורק אחר כך והופך לתסריטים, שירים,
פזמונים, ספרים, ציורים ובלוגים. אדם בשם אסי דיין. אני בטוח שבפיליפינים
של מינו אין מקבילה לאסי דיין. מקסימום גרסה חיוורת, מנומסת, יותר ידידותית
למשתמש של המקור. יש אנשים שאי אפשר לשכפל. ויש טירוף שאי אפשר להעתיק.
אנחנו יושבים בסלון, מינו מביא לנו את הקפה והגלידה, ואני שואל את אבא: "אז מה קרה באותו יום לפני כמה שבועות שבו ניסית להתאבד?".
הוא מדליק סיגריה, נשען לאחור, מסדר את הכרית של הספה בצורה האופטימלית
לשיחה מהסוג הזה, ומתחיל לדבר: "טוב, זה קטע פסיכוטי, אין לזה גיבוי
בהיגיון, פשוט לקחתי סכין יפנית דפוקה והתחלתי לחתוך את עצמי ביד לכאן
ולכאן. ואחרי זה חשבתי לעצמי שאני אכתוב פוסט משעשע (לאתר "תפוז", שם הוא
כותב בלוג שבועי - ל"ד) על זה שנראיתי כאילו אני מעצב מצעים עם טיפות הדם
שנפלו על הסדין. תחשוב על זה רגע מבחינה עיצובית: הרבה טיפות דם אדומות על
מצעים לבנים, נראה לא רע. לדעתי, אני יכול לעצב לכיתן דימונה את קולקציית
המצעים. אבל מה שרציתי לכתוב בבלוג הוא שזה כנראה הפרינציפ של המוות שלי:
עיצוב מצעים. מה אני אגיד לך? אני לא הפסקתי ליצור עד הרגע האחרון".
מתי בדיוק זה קרה? באיזו שעה?
"זה היה בעשר בבוקר. אני לא יודע, זה לא היה אחרי שום אירוע שהוא יותר
טראומטי משאר האירועים שקרו בחמש השנים האחרונות. 'שאר האירועים' זה
הבדידות שלי קודם כל, זה הרס אותי. חלק מזה זה בגלל שאתה לא היית כאן
שנתיים - שגם זה היה יותר מדי. וחלק מזה זה כמובן כל הנשים בחיי, ועל זה
כתבתי בפירוט בבלוג שלי בתפוז. זה לא ממש חשוב, זה יותר רכילות, אבל באופן
סיסטמטי ננטשתי על ידי כל הנשים האלה: אשתי לשעבר, העורכת של הסרט שלי,
החברה שלי לשעבר".
זה היה הדבר שהפריע לך באמת, ענייני הנשים?
"לא, זה היה הסך הכל. מה שהפריע לי קודם כל זה הירידה בערך עצמי.
אמרתי: 'אני כנראה דוחה. אני שמן, אני נוטף כולי, מזיע, ואין פלא שאני פשוט
דוחה נשים'. מבחינת הזהות הגופנית שלי הייתי אבוד. זה חלק ממחלת הבורדר
ליין שלי - הדבלואציה הזו שאני עושה לעצמי. וזה חוץ מהעובדה שהייתי בדיוק
אחרי צילומי הסרט ("ד"ר פומרנץ") שגמר אותי מכל בחינה. הרגשתי פתאום שכאילו
עזוב סרט, מה יהיה? מה? בפילוסופיה קיומית, אקזיסטנציאליזם וכן הלאה,
מדברים בעיקר על אותנטיות, על כך שאם תהיה אותנטי תצא לחופשי, תתגבר על
האימה הקיומית. אבל אני חושב שזה לא נכון. לפי ההשקפה הפילוסופית שלי,
המרכיבים שקובעים מה יהיה בחיים שלנו הם הארעי, האקראי והסתמי. ועל זה אני
חוזר כבר מגיל אפס. לא ייאמן מתי התחלתי להתעסק עם החומרים האלה. כבר בספר
הראשון שלי (הכוונה לספר השירים שהוציא בגיל 15 - ל"ד) מופיעים האלמנטים
האלה. אז עוד לא ידעתי בדיוק איך לחבר אותם, אבל כבר שם מופיע העניין הזה
של הארעיות והסתמיות של הקיום שלנו.
מה שהפריע לי קודם כל זה הירידה בערך עצמי. אסי דיין
ראובן קסטרו
"וחוץ מזה, אם אני בודק אחורנית, אחרי ארבעה נישואים, X ילדים, Y
פרידות, איזה 30 אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות, 70 סרטים - גם כתיבה, גם
בימוי וגם משחק-שירות בצנחנים, שלוש מלחמות ועוד שלוש וחצי שנים במצטבר של
מילואים - אחרי כל זה יש לי את הזכות להיות עייף, פשוט להיות עייף מהחיים.
בלי שום פילוסופיה. אמנם יש לי פילוסופיה, אבל מעבר לרציו, מעבר
לקוגניטיביות, אני ממש מרגיש פיזית רצון עז לפרוש. העייפות מהחיים מציפה
אותי כל הזמן".
ובכל זאת, אתה עדיין איתנו.
"הנה, אני עכשיו עושה את הסדרה הביוגרפית לערוץ 8 ("החיים
כשמועה" שמיועדת ל-2012 - ל"ד) וזה יוצא כאילו שמדברים על ארבעה בני אדם עם
ארבע ביוגרפיות שונות, זה פשוט לא ייאמן. וכאילו קצתי בזה. אני מרגיש
שעשיתי מספיק בחיי והגיע הזמן לעצור. אפילו אמרתי את זה בקול רם מול כמה
בני משפחה לא מזמן, אמרתי להם, 'אני רוצה למות, זה פשוט וקל: אני רוצה
למות. אני מתעקש על זה ואני אמצא את הדרך לעשות זאת בלי להגיד לכם'".
בוא נחזור לאותו היום בו ניסית להתאבד. מה קרה אחרי שחתכת את הוורידים? מינו מצא אותך?
"לא, הוא ישן, אז אמרתי לעצמי שאני לא אעיר אותו".
אז איך בכל זאת ניצלת?
"בסוף קראתי לו. ראיתי שזה לא הולך. תראה, היפנים נכשלו פה בגדול עם
הסכין היפנית שלהם, היא לא חתכה מספיק וזה גם התחיל להיות אווילי, כי חשבתי
שבסלאש אחד אגיע לעורק - לא לווריד - אבל זה אפילו לא התקרב לשם. זה לא
כאב, אבל התחיל להיות לכלוך, הדם פשוט התחיל ללכלך את המצעים והכל, ואמרתי
שאני חייב להעיר את מינו. הוא נתן קפיצה כשהוא ראה אותי ובא מהר וייבש לי
את היד עם מגבת. הוא לא היה צריך להרגיע אותי, הייתי רגוע מאוד. ואז זה
הסתיים".
ואז מה חשבת?
"חשבתי על איזו ציטטה של מישהו שאמר:'אין לך דבר יותר פאתטי
מניסיון התאבדות שנכשל'. ואז חשבתי שכאילו גם את הדבר הפשוט הזה אני לא
מסוגל לעשות. חשבתי לעצמי שעל ניסיון ההתאבדות הזה אני לא אקבל לא אוסקר
ולא מפעל חיים".
ומה היחס שלך למוות היום?
"בנקודה זו הוא נודד אל עבר שולחן העבודה שלו, לוקח דף נייר מתוך ערימת
הניירות שמונחים שם, מתעלם משאלתי, ומכריז: "יש לי פה את קטע הווייס אובר
שיופיע בסרט 'ד"ר פומרנץ', קצת לפני ההתאבדות של ד"ר פומרנץ. זה קטע יפה.
תקשיב: 'עכשיו אתה קופץ מגובהם הננסי של חייך, אל הפטור ממסים וההיסטוריה
על פי 'מעריב', בתור אחד שממש לא משנה אם הוא חי או מת. עולם הפסיכולוגיה
לא ישלח את תנחומיו, אבל אני ההוכחה שהחיים מתנהלים תחת שלושה זרזים:
הסתמי, המקרי והארעי. זהו, הגיע הזמן לבטל את הכל'".
באותו יום כתבת מכתב התאבדות?
"מה שקרה הוא שנזכרתי ברגע האחרון שאני צריך להשאיר משהו אחריי, איזו
מילה רעה על מישהו, אז רצתי מהר ומצאתי טוש כזה וכתבתי בכתב יד איום ונורא
את השמות של כל הנשים שאכזבו אותי. רק את השמות, בלי פירוט. בדרך כלל כולם
כותבים במכתבי התאבדות: 'מצטערים' ו'סליחה' ו'לא התכוונתי', אבל אני להפך,
רוצה להעמיד את כולם לדין. ולמה? כי כל הנשים הללו שהיה לי איתן סיפור אהבה
דו צדדי, היום הן בסיפור אחר עם גברים שאני מכנה אותם'ננו
בורגנים'.
לא יכול להיות שהצלחתי לכוון את עצמי להיות דווקא עם נשים שלא העריכו אותי
בגרם אחד כשברחוב אנשים צועקים לי: 'אתה הגדול מכולם', 'הגאון הכי הגדול',
או כותבים לי את זה בטוקבקים. איך דווקא אני נפלתי על נשים כאלה שעכשיו הן
עם חברים אדמיניסטרטורים קטנים, לא אמנים, לא כלום? מתברר שבחירת האהבה שלי
בנשים לא הייתה קשורה בכלל באמנות. אבל חשוב להזכיר שהכישלון הוא שלי, לא
שלהן. הכישלון הוא בבחירה שלי בנשים האלה".
אתה כרגע במצב נפשי כזה שאתה עלול להתעורר מחר בבוקר ושוב לחתוך את הוורידים?
"לא. אני לא מאמין".
למה?
"זה יישמע קפקאי אבל מותק, קבעתי פגישות".
דיסציפלינה אחרת
אתה יודע, הרבה אנשים היו אומרים שאדם כמוך הוא
האחרון שיש לו סיבה להתאבד. אתה בין היוצרים הבולטים בארץ, אתה מקבל פרסים
על ימין ועל שמאל, אתה בן אדם מוכר ומצליח. מה אתה אומר לאנשים שאומרים לך
דבר כזה?
"אני אומר להם דבר כזה: תראו, מבחינת האגו, כבר כשנולדתי הייתי
קצת מחוסל, כי נולדתי לנפוליאון הישראלי. ומאותו הרגע אתה צריך להחליט אם
אתה משנה את שמך לאסי כהן - למרות שיש כבר מישהו עם שם כזה והוא מוצלח מאוד
- ומנסה כמו הילדים של הרצל לברוח מהשם בדרכים משונות, או שאתה נשאר עם שם
המשפחה ומקבל את הדין. כלומר, אי אפשר לשכנע אותי שאני מוצלח כשגדלתי תחת
אישיות שהייתה מגה מגה היסטורית, לא סתם אישיות, זה הישראלי היחיד לדעתי
שהופיע פעמיים על השער של 'טיים' ופעמיים על השער של 'ניוזוויק' ועל מה לא.
אבל זה לא אומר שום דבר על הקשרים האישיים ביני ובינו. זה פשוט שם לי רף
כזה שאני לא יכול לעבור. ואין לי שום עניין בזה, זה לא סוג האמביציה שיש
לי. אני, יש לי מין אמביציה קטנה כזו בצד, לרדת על כל מיני אנשים כמו אבי
נשר וסידר ושמידר וכל האידיוטים האלו. הם לא אמנים והם לא אנשים שיכולים
לכתוב שורה אחת מוצלחת. אני מתייחס בזלזול, ובצדק, לאנשים כמוהם שלא באו
לקולנוע מדיסציפלינה אחרת. אני למשל בא מדיסציפלינה אחרת".
מה זאת אומרת "דיסציפלינה אחרת"?
"זאת אומרת שאני בא לקולנוע מדיסציפלינה אחרת של פילוסופיה וידע
די רחב בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה ובספרות ובהיסטוריה ובאמנות, וכיוון שאני
בא משם אני משקיע בסרטים שלי רק את המינימום ההכרחי. לא כמו האידיוט הזה,
החתיכת בהמה הזה, שעשה את 'אווטאר' ו'טיטאניק', ג'יימס קמרון הזה. זה עניין
אידיוטי לחלוטין שאתה צריך ללבוש את המשקפיים הטיפשיים האלה בשביל לראות
איזה כריש קופץ עליך בשלושה ממדים. ג'יימס קמרון הזה לא בא מדיסציפלינה
אחרת. יש מעט מאוד במאים שאני מעריך, אחד מהם זה סטנלי קובריק, שבאמת לקח
ספרים בינוניים והביא אותם לאזורים אחרים. הוא היחידי שאני יכול להגיד עליו
שהוא במאי-במאי, שהתואר 'במאי' באמת מגיע לו. 'התפוז המכני' ו'אודיסאה
בחלל' הם סרטים אדירים. אבל אם אתה שואל אותי, קולנוע זה לא ממש אמנות, זה
הרבה הרבה בירוקרטיה, הרבה עבודת שלישות וניהול, 50 איש עובדים מתחתיך על
הסט וכולם רוצים לדעת באיזה צבע יהיה הארון המזוין".
כשהתקשרת אליי וסיפרת לי על ניסיון ההתאבדות אמרת שאתה לא רוצה להתאשפז. אתה עדיין מרגיש ככה?
"כן, באמת נורא פחדתי מזה. פחדתי שכשאמי תשמע על זה היא ישר
תרים טלפון לד"ר כספי, וד"ר כספי ירים טלפון לפסיכיאטר המחוזי ואז היו
שולחים הנה אמבולנס לאשפז אותי בכוח, בכפייה. זה נוהל קבוע, ככה מונעים
מבני אדם לאבד את חייהם. מאשפזים אותם בכוח ואז סוגרים אותם ומזריקים להם
אטומין או נוזינן, כדי שקודם כל ישנו 24 שעות, שלא יהיו כל כך בהכרה, ואז
מתחיל הטיפול הרגיל. בדרך כלל זה לא עוזר. ולא משנה אם זה תל השומר או גהה,
זה תמיד אותו הדבר.
"היה לי פעם ויכוח עם פרופ' יורם יובל ואמרתי לו: 'ההמצאה הזו שלכם,
התרופות האנטי-פסיכוטיות, יש לי שני דברים להגיד עליהן: אחד זה שהן הורגות,
אוברדוז קטן ואתה מת. ודבר שני זה שאתה מאבד את הזהות שלך כשאתה לוקח
אותן. אבל לא זו הסיבה שבגללה לא רציתי להתאשפז, לא רציתי להתאשפז כי אין
לזה סוף. כי אחרי האשפוז מתחילים המשפטים, זאת אומרת אתה צריך לבוא לוועדה
ולנסות לשכנע אותה שאתה לא במצב פסיכוטי, אתה לא מסוכן לעצמך, אתה לא מסוכן
לאחרים, ואתה יכול להשתחרר. זה סיפור שלם".
לא רוצה להתאשפז. אסי דיין
ראובן קסטרו
מה תגיד למישהו שיאמר לך שהחיים טובים?
"אפתח בפניו את הפילוסופיה שלי באשר לסתמיות ולאקראיות של
החיים, ואגדיר לו את זה דרך הביטוי 'אני אפתח יומן', שזה הביטוי הביוגרפי
הכי שולי ונבזי ואידיוטי וטיפשי וחזירי שכולם משתמשים בו כל הזמן. כשמישהי
אומרת לי,'מותק אני תכף חוזרת אלייך, אני רק אפתח את היומן', אני ישר חושב
לעצמי: מה זאת אומרת יומן? מה, את אנה פרנק?".
טוב, אני אשאל אותך שאלה טיפה בומבסטית: מה חסר לך בחיים?
"פעם פרופ' מדיני שטיפל בי, סיפר לי שהוא הלך עם הנכדה שלו יום
אחד והיא אמרה לו: 'כל מה שאני רוצה זה חיבוקי ונישוקי'. זה מה שבעיקרון
אני רוצה, זה הדבר שחסר לי. הנה, היום שאלה אותי מישהי שפגשתי מה מכביד
עליי ואמרתי לה: קודם כל זה שאין לי אהבה, אהבה דו סטרית. אני מרגיש שאצלי
הצורך באהבה הפך לאחד מהצרכים ההישרדותיים כמו רעב או צמא. יש אנשים
שיכולים לחיות בלי זה וזה לא מעניין אותם, כל מה שהם רוצים זה לזיין. אני
לא כזה. בקיצור, ההרגשה הזו שאני מהווה טרחה בזה שאני מבקש אהבה, כאילו
הפכתי לליצן שייקספירי שמתחנן על נפשו, שמבקש שיאהבו אותו ושיצחקו מהבדיחות
שלו, היא הרגשה מעיקה מאוד. והלבדיות הזו שלי היא עוד יותר קשה. מתברר
שקרוב למיליון וחצי איש בעולם מתאבדים כל שנה ואצל רובם זה כתוצאה
מבדידות".
לא מזמן אמרת לי שבשנתיים וחצי האחרונות אתה הבן אדם הכי בודד בעולם. אתה עדיין מרגיש ככה?
"כן, זה נכון וזה עדיין ככה. תמיד יש נשים או גברים שרוצים ממני משהו,
אבל זה תמיד על בסיס של זה שאני אסדר להם תפקיד בסרט או משהו בסגנון הזה.
אתה יודע, זה יכול להיות גם אפילו משהו כמו מישהי שבאה ואומרת לי שיש לה
תסריט שכתבה ושהיא רוצה שאני אעבור אליו ואגיד לה מה דעתי, ובאותו הזמן
לעשות את זה בטון שנותן לי את ההרגשה המטומטמת שזה יכול להיות גם רומנטי.
וזה ממש לא רומנטי".
מיד בסיום המשפט הוא קם ממקומו, הולך אל חדר השינה, מייבא משם חפיסת
סיגריות, מדליק סיגריה ופתאום משנה גישה: "אבל אתה יודע מה? האמת שחשבתי על
זה לא מזמן ופתאום שמתי לב שזה עניין קצת משונה: מצד אחד אני כל הזמן
מתלונן בצורה ניג'סית ואומר שאף אחד לא מתקשר אליי אלא אם כן זה בענייני
סרטים או דבר שקשור לזה, ולעומת זאת, כשכן באים בכמויות ויושבים כאן אצלי
אני מתעייף נורא מהר. זה קצת כמו אבא שלי, סבא שלך, שהיה חסר סבלנות באופן
נוראי, תמיד אחרי חמש דקות הוא היה אומר: 'מישהו צריך אותי? כי אני קופץ
לישון. אני לא באמת נחוץ פה'".
יש צדדים טובים לבדידות הזו שלך?
"הצד הטוב שבבדידות, זה שאני כל הזמן מטעין איזו בטרייה מוזרה, את המוח
שלי, בידע בנושאים שאני אף פעם לא מסוגל לדבר עליהם עם ידידים או חברים.
עיר המקלט שלי זה הדמיון שלי והידע שלי. אלו שני מחוזות שונים, המחוז של
הדמיון יותר קשור ל'עבודה', אבל המחוז של הידע הוא שונה, שם אני קולט
דברים, שם אני ממש כמו פאקמן, רק תנו לי לבלוע חומרים עיוניים, בפילוסופיה
בעיקר".
יצא לך לחשוב איזו מורשת אתה משאיר מאחוריך?
"לא ממש. אבל אני חושב שמה שאמרתי לך על הפילוסופיה שלי באשר ל'ארעי,
האקראי והסתמי' זה דבר שאני כן אשאיר מאחוריי, למרות שאני מרגיש שעוד לא
ניסחתי את זה בצורה מספיק חדה. וגם בסוף, אחרי שאנסח את זה כמו שצריך,
אשאיר את זה אחריי לשלושה תלמידים שבאמת רוצים ללמוד פילוסופיה. אולי
מבחינת קולנוע אני אשאיר משהו מאחוריי, משהו'בשביל העולם'. אין לי ספק,
ואני יכול להשתחצן פה כמה שאני רוצה, כי יש קבלות, שהסרטים שעשיתי היו
במרחק שנות אור מסרטים ישראליים אחרים. סרטים כמו 'החיים על פי אגפא', 'מר
באום', 'שמיכה חשמלית ושמה משה' ו'חגיגה לעיניים'. ומצד שני, הסרט הכי
פופולרי בכל הזמנים זה בכל זאת 'גבעת חלפון אינה עונה' שאני כתבתי
וביימתי".
אתה לא שם את "החיים על פי אגפא" ו"חגיגה לעיניים" באותה קטגוריה עם "גבעת חלפון". זה בעינייך סרט פחות טוב?
"כן, במקום מסוים. את 'גבעת חלפון' וסרטים בסגנון הזה כמו 'שלאגר' היה לי הרבה יותר קל לי לכתוב".
בשלב הזה הוא שוב קם ממקומו ומרים את שפופרת הטלפון שמצלצל. הוא עונה
בחוסר חשק ואומר לאדם שנמצא בצד השני, "אני עם הבן שלי עכשיו" ומנתק את
השיחה. לאחר שהוא מסיים הוא מסביר לי שזו הייתה מישהי שהחליטה להתעלק עליו
לאחרונה והיא מתקשרת ובאה אליו, ללא הזמנה, כל שעה שנייה. הוא מכריז: "זו
מישהי מטורפת כמו טקילה מזרחי, בא לי להקיא מזה". האמת היא שיש הרבה כאלה,
נשים ששמו להן מטרה לצוד את אסי דיין ומנסות להידבק אליו בכל דרך אפשרית.
"אבל זו לא האהבה שאני מדבר עליה, זה סתם אהבה מטורפת, זה לא מה שאני
צריך", הוא אומר ואז מברר איתי אם "זה הכל? נראה לי שכיסינו את רוב הנושאים
שצריך לדבר עליהם. מה עוד אתה צריך? כי אני רוצה ללכת לישון קצת".
טוב, עוד שתי שאלות. הראשונה היא אם יצא לך
להרהר, ביום שבו ניסית להתאבד, מה יחשבו האנשים סביבך אם תמות. נניח, מה
סבתא תחשוב? מה אני אחשוב?
"לא, אבל אני חושב שעקרונית זה כל הזמן עובר לכם בראש כי אני כל הזמן
מטפל במוות, עשיתי לו שירות גדול והפצתי את שמו ברבים. אבל אגיד לך את
האמת: אני לא ראיתי בדמיון שלי מישהו מהמשפחה בוכה. כמו שתמיד הייתי אומר
לאשתי לשעבר: 'תעשי לי טובה, רק אל תלבשי את משקפי השמש האלה בלוויה.
כאילו, מה את מנסה להסתיר? הרי את לא תבכי'. לי בכלל נראה שהמשפחה תשמח
להיפטר ממני. אני חושב שבניתי הקדמה לעניין הזה, הקדמה כזו ארוכה, שזה כמעט
הולך להיות הבטחה שלא קוימה. עוד יגידו לי: 'רגע, אבל קבענו איתך שתתאבד
בגיל 65, אז מה אתה עוד מסתובב פה?'".
זה לא נכון. אני יכול להבטיח לך שאנשים במשפחה לא היו לוקחים דבר כזה בקלות. בטח לא אני.
"לא, אתה בטח שלא, את זה אני יודע. ופה אני חייב להודות שהיחסים איתך
זה דבר שהוא בכלל חריג בכל קנה מידה של הורות, כי אנחנו חיינו איזה שנתיים
ביחד והתגלגלנו מצחוק ובילינו ושיגענו את העולם ואת עצמנו. בעיניי זה היה
קטע מופלא ביחסים בין אבא ובן, וזה נשאר ככה, רק שאני פחות דואג לך היום,
זה נכון, כי אני רואה שבסך הכל עברת כבר את הנורא מכל. באמת, שנתיים להיות
במוסד גמילה בלוס אנג'לס זה לא צחוק. אבל אני באמת שמח לראות שאתה מאושר".
שאלה אחרונה: מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לך, אבא?
"בוא נגיד את זה בצורה סבירה ואנושית: לשמור על קשר. תאמין לי, זה כדאי. תראה, נעים פה, הפיליפיני פה, יש פה גלידות
