מאמר מהארץ
 |
| w w w . h a a r e t z . c o . i l |
|
| עודכן ב- 08:23 25/02/2011 הכישוף של ענבל פרלמוטר לא פגענבל פרלמוטר היתה אמורה לחגוג בחודש שעבר את יום הולדתה ה-40. זו ההצדקה לצאת מהדורה חדשה של "הקלטות אחרונות". אילו היתה זוכה להקליט את השירים באיכות סבירה זה היה טוב יותר, אבל זה מה יש - וזה המוןמאת בן שלו היא לא הגיעה אפילו לגיל 27. ענבל פרלמוטר עזבה את המועדון כמה חודשים לפני הגיל שמככב במיתולוגיית המוות של הרוקנרול. המעריצים שלה, אפשר להניח, עדיין מבכים את האובדן, אף על פי שעברו כבר יותר מ-13 שנים מאז תאונת הדרכים שבה מתה. ובעצם, אולי לא רק הם. נדמה שכל מי שהקשיב ל"הקלטות אחרונות", אלבום הסקיצות הנפלא שיצא אחרי מותה של פרלמוטר, גם אם לא היה מעריץ של להקתה "המכשפות", נושא אתו מטען כלשהו של זיכרון ממנה: מטען של שמחה על האמנות הנהדרת שהשאירה אחריה ומטען של צער על מותה בגיל צעיר כל כך. "הקלטות אחרונות", ובו שירים שפרלמוטר הקליטה בהקלטות ראשוניות ואף מצ'וקמקות, ראה אור כשנה אחרי מותה של הזמרת. להוצאתו קדמה התלבטות: היו בין מקורביה של פרלמוטר כאלה שטענו שהיא לא היתה רוצה שהשירים יישמעו בצורתם הגולמית. איזה מזל שדעתם לא התקבלה. אם אלבום סקיצות יכול להיות יצירת מופת, ייתכן שזה המקרה. קשה לחשוב על מצבה אמנותית יפה ומרגשת יותר מהאלבום הזה, שהעמיק את גוף היצירה של פרלמוטר וגילה עליה דברים שרק נרמזו באלבומים של "המכשפות". אילו פרלמוטר היתה בחיים היא היתה חוגגת בחודש שעבר את יום הולדתה ה-40, וסביב התאריך הזה ראתה אור מהדורה חדשה של "הקלטות אחרונות", שזהה בתוכנה לאלבום המקורי. לצד השירים שנכנסו לאלבום היו שירים נוספים שפרלמוטר השאירה אחריה, ואפשר כמובן להצטער על כך שהמהדורה החדשה לא כוללת לפחות חלק מהם, אם כי לעצם הוצאתו המחודשת של אלבום כל כך טוב יש ערך גדול. הדבר היחיד שהשתנה במעבר למהדורת 2011 הוא העטיפה. במקום העטיפה המקורית - ציור מופשט (ונהדר) בצבעי לבן-אינסוף ואדום-דם - רואים עכשיו תצלום של פרלמוטר. היא עומדת על הבמה, במעיל עור ובפנים עגומות. המעיל והגיטרה הם הכי רוקנרול, אבל המבט ושפת הגוף מקפיאים מיד את האנרגיה: הם מקרינים תלישות, בדידות ועצב עמוק, שהם חומרי הבסיס של האלבום הזה. למעשה, חומר הבסיס האמיתי של "הקלטות אחרונות" הוא המוות: גם בשל הנסיבות הנוראות שבהן יצא האלבום, אבל בעיקר בגלל השירים עצמם. זה אלבום מזעזע מהבחינה הזאת. "מרחוק שומעת המולה / מתקרבת מכונית כחולה / רק עוד צעד ואז הצלילההההההההה" ("מעכבת"). "כי בסגנון כזה למות זה לא מובן לי עד עכשיו / כל כך אלים שזה בוטה וזה מפחיד / וזו תמונה שתישאר כבר לתמיד / אתה יודע שהכל נהיה אדום / כשהוא חתך לעצמו את הגרון" ("סיגריות לייט"). בשיר "חלום" פרלמוטר מסיימת את הפזמון במלים "ורציתי למות", ואפילו שיר שמצלצל אופטימי נושא את השם "זהירות מהמרווח". אבל יותר מהאזכורים המפורשים האלה למוות, שממחישים את הכנות והאומץ הנדירים של פרלמוטר, מזעזעים השירים שבהם היא מדברת על המוות בצורה מעודנת ועקיפה. בשירים האלה היא מצליחה לצייר איזה שטח הפקר שבין החיים למוות: כבר לא כאן, אבל עדיין לא שם. זה קורה מיד בפתיחת האלבום. בשיר "חתול בשק" היא שרה כך: "למתוח קפיץ, להסתובב אולר בכיס מרחיק אויב / רכבת מתרחקת - עשן ונקודה / להדגיש בסרגל את הספק לעובדה / וגם לחלום לרקום לפרום לחלום לרקום לפרום לחלום לרקום לפרום". בכמה משפטים, ובלי לומר "אני" (בכלל, אין הרבה "אני" באלבום הזה, אף על פי שהוא אישי בצורה מפחידה), פרלמוטר מצליחה לזקק תמונת נפש עשירה, מדויקת ומדכאת מאוד: הקיום האוטומטי והמנוכר ("למתוח קפיץ"), הסכין הצמודה (שמרחיקה אויבים, אבל אולי גם ידידים, ומן הסתם מכוונת גם ובעיקר אל עצמך), תחושת המחיקה וההיעלמות (הרכבת המתרחקת), העדרה המוחלט של היציבות (אין עובדות, יש רק ספקות) וההרגשה - יותר מהרגשה: ידיעה - שכל מה שנרקם נפרם בסוף. הנה עוד דוגמה לשיר שבו מצטייר קו התפר שבין החיים למוות. קוראים לו "חלום", וכך פרלמוטר שרה: "אני שכחתי את עצמי בתוך חלום נורא מפחיד / אני שכחתי את עצמי בתוך חלום נורא מפחיד / זה היה בוקר רגיל / בלי סימן לענן / ומבוך התפתל מסביבי / התעוררתי (או לא) בצל חומה ענקית / ובדרך אל השער כל גרגיר ניצב כמו הר חוסם ראות / ורציתי למות / התעוררתי (או לא) בצל חומה ענקית / והשער עדיין רחוק / ורציתי לצחוק". לא לי לקבוע אם הטקסט הזה הוא אמנות טובה כשלעצמו (אני חושב שכן), אבל הצורה שבה פרלמוטר הלחינה ושרה אותו היא ללא ספק אמנות במיטבה. אחרי ההתעוררות (או לא) בצל חומה ענקית, היא יורה בצרור מהיר וחסר נשימה את המלים "ובדרך אל השער כל גרגיר ניצב כמו הר חוסם ראות". זה היה המאמץ האחרון, והכושל, להגיע אל השער. אחריו בא ה"ורציתי למות". וכשפרלמוטר חוזרת שוב על סצינת ההתעוררות (או לא), היא מלחינה ושרה בנימה של ויתור מוחלט את המשפט "והשער עדיין רחוק. רחווווווווק". הצחוק בסיום הוא לא צחוק שמסמל חיים. זה צחוק אפל ורעיל, הצחוק שלאחר המוות. המוסיקה ב"הקלטות אחרונות" באמת גולמית מאוד, כפי שטענו אלה שהתנגדו בזמנו להוצאת האלבום. אבל כשברוקנרול עסקינן גולמיות היא חיסרון רק במקרה של אישיות מימית ומוסיקה דלה. האישיות במקרה הזה עזה במיוחד, והלחנים של פרלמוטר לגמרי לא דלים. נכון, הם לא מורכבים במיוחד. פרלמוטר באה ממסורת של ישירות ופשטות. אבל בהלחנה שלה יש איכות חשובה מאוד: דינמיקה. היא יודעת ליצור מתח בין מונוטוניות לבין תנועה מהירה, והיא בעיקר יודעת לשים את האקורד הבסיסי הנכון בשבריר השנייה הנכון. האיכות הזאת עמדה בבסיס הגל הגדול של הרוק בתחילת-אמצע שנות ה-90 - מקורט קוביין ועד, להבדיל, "מופע הארנבות של ד"ר קספר" - והיא לוותה בדרך כלל בהמולת דיסטורשן ובתופים גועשים. ב"הקלטות אחרונות" יש הבלחות של תופים ודיסטורשן, אבל ככלל זה אלבום קטן ושקט, אלבום של אשה אחת שהקליטה את עצמה בבית. חרף הסאונד המקווצ'ץ', גם זה יתרון: לא רק בגלל הממד האינטימי שהסיטואציה יוצרת, אלא גם מפני שדיסטורשן ותופים חזקים אף פעם לא היו המגרש הטבעי של פרלמוטר. "המכשפות", בינינו, אף פעם לא ידעו לתת בראש. לא היה להן הנפח והדרייב. כך שבסיטואציה יותר קאמרית השירים של פרלמוטר יוצאים נשכרים. הקלטה באיכות סבירה היתה מוציאה אותם כמובן עוד יותר טוב, אבל זה מה יש - וזה המון. פרלמוטר התבקשה פעם על ידי מוסף התרבות של "מעריב" לציין את תחנות התרבות שלה. היא הגישה רשימה אינסופית של מוסיקאים, ציירים, סופרים, משוררים, במאים, וגם אתרים שבהם ספגה את כל השפע הזה - ממועדון הפינגווין, דרך קולנוע פריז ומכון גתה, ועד הפרדס מאחורי תיכון דה-שליט ברחובות. נדמה שהרקע התרבותי העשיר והעמוק הזה (יש קישור אליו בערך של פרלמוטר בוויקיפדיה) התגלגל לתוך "הקלטות אחרונות" ויחד עם המשאב העיקרי, שהוא כמובן הכישרון הגדול והנפש המורכבת של פרלמוטר, יצר את האוצר הקטן הזה. אחת הלהקות שפרלמוטר הזכירה ברשימת תחנות התרבות שלה היתה "להקה רטורית" של יוסי אלפנט, והקאוור שלה ל"אם יש לך שמש", שחותם את "הקלטות מאוחרות", מזכיר במובן מסוים (בעיקר בשירה הרצוצה-מנומנמת) את הקאוור של אלפנט ל"Sea of love". מה שמעלה את הטרוניה הבלתי נמנעת: נכון שזה רוקנרול וכל זה, אבל למה לכל הרוחות הכי טובים הולכים ראשונים? * ענבל פרלמוטר - "הקלטות אחרונות". ליליאן שוץ הפקות | |||||||||
 | |||||||||
| כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © | |||||||||
| |||||||||
| סגור חלון | |||||||||
