Nachman Shai MK Dr.

‬ ‫השבוע שהיה כך היה: בכל זאת, לא ויתרנו 22-26.6.14‬ Posted: 27 Jun 2014 05:49 AM PDT חברות וחברים, באמצע השבוע היוצא השתתפתי באסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה בשטרסבורג, צרפת. ישראל איננה חברה במועצה עצמה, אלא רק משמשת משקיפה באסיפה הפרלמנטרית שלה. בכנסת ה-19 אני עומד בראש משלחת הכנסת לאסיפה הפרלמנטרית.  זאת בדרך כלל הזדמנות לעסוק גם בנושאים כלל אירופים, אבל מפעם לפעם הסוגיות המזרח – תיכוניות מתגלגלות לשולחנה של האסיפה. כך גם הפעם. יחד עם עמיתי, ח"כ רונן הופמן, החלטנו למקד את השתתפותנו במושב הנוכחי של המליאה בשלושת החטופים. הנושא אינו מוכר עדין, בזירה הבינלאומית, שכן זמן קצר מדי עבר מהחטיפה. אני מניח, אני חושש, כי בהדרגה ידברו עליו הרבה יותר, אם כי הבה נודה, בעולם האכזרי שבו אנו חיים, עולם של אלימות ומעשי רצח וחטיפות, חטיפתם של שלושה ישראלים אינה החדשה החשובה ביותר של השבוע. בכל זאת, לא ויתרנו. נשאתי בעניין זה נאום במליאת האסיפה הפרלמנטארית וביקשתי כי 47 המדינות החברות במועצה, המייצגות 800 מיליון איש, יסיעו לנו להשיב את החטופים. הוועדה המדינית של האסיפה קיבלה החלטה ברוח זו וגם ראש קבוצת הידידות בין ישראל לבין האסיפה הפרלמנטארית, חבר הפרלמנט הבריטי ג'יימס קלפיסון, החתים עשרות חברי פרלמנט על הודעה ברוח זו. כל זו נעשה במקביל להופעתן של שלוש האימהות במועצה לזכויות האדם של האו"ם בג'נבה. הקמפיין העולמי יתרחב וילך עתה שכן בשטח אזור החטיפה, הפעילות מצטמצמת והולכת. היא מתמקדת במאמץ מודיעיני, שיניב בסופו של דבר פירות.  אנחנו נדע מה קרה שם.  בינתיים ראש הממשלה מוביל את המסע נגד החמאס שמעורבותו במקרה היא ברורה.  ודווקא משום כך חשוב  להעביר קו ברור בין החמאס לבין אבו-מאזן שהדהים בהודעתו החשובה, אולי אפילו ההיסטורית, בנושא החטיפה. אני יודע שכולנו ציניים, גם חסרי אמונה, ונוטים לזלזל בכל מה שנאמר על-ידי הפלסטינים, ובוודאי הצהרה מסוג זה. רצינו בערבית? קיבלנו, רצינו בפורום ערבי? קיבלנו? רצינו גינוי חריף ? קיבלנו. אבו-מאזן שבר את כללי המשחק  ועל כך הוא ראוי לאשראי. ישראל צריכה לחדש עמו את המשא ומתן ולחזקו. לא בפעם הראשונה מתברר כי אבו-מאזן מייצג בכל זאת חשיבה אחרת לסכסוך הדמים בינינו לבין הפלסטינים וראוי שנשאל, בניגוד לדעתם של כמה קיצונים מהימין, מי בדיוק יחליף אותו ולאן הוא יוביל את המחנה הפלסטיני. הנה מקצת מהתקשורת שסיקרה את מאמצינו במועצת אירופה: ישראל היום , ג'רוזלם פוסט, NRG וגם כתבתי על כך מאמר שהתפרסם בגלובס. עניינם של השלושה הועלה על-ידי נשיא המדינה שמעון פרס בביקורו בארה"ב. נפגשתי עמו, יחד עם אסתר פולארד וח"כ איילת שקד, בתחילת השבוע כדי להבטיח כי יעלה גם את עניינו של ג'ונתן פולארד. היה כיף לראות נשיא בג'ינס, לא דבר מן המקובלים, וכך נראה לי שפרס משתבח מיום ליום… כמה נתגעגע אליו…  הוא הבטיח לעלות את ענינו של פולארד על סדר היום. אינני מצפה כי הוא ישוחרר מחר או מחרתיים, אבל חייבים להתמיד בלחץ. בשנה ה-29 למעצרו ולכליאתו, הגיעה עת השחרור וביטחונה של ארה"ב, אני משוכנע, לא יפגע כמלוא הנימה. בינתיים בכנסת מסתיימת החקיקה של חוק ההזנה בכפייה. העצירים המנהליים כבר הפסיקו את שביתתם אבל את גלגלי החקיקה החליט נתניהו שלא לעצור. בשבוע הבא תחוקק כנסת ישראל חוק מביש, הנוגד באופן ברור אמנות בינלאומיות ושאף רופא אשר נאמן לשבועת הרופא לא יקימו. אני גם משוכנע כי הוא לא יופעל אף פעם. יש חוקים שצריך להרוג אותם כשהם קטנים וזו היא דוגמא מצוינת. לבסוף, מילה אישית. השבוע הלך לעולמו חברנו רוני גבעוני, מזכיר סניף העבודה במבשרת. איש אשכולות, פעיל ונמרץ, אידיאולוג וסוציאליסט, שנלקח מאתנו בחופזה ממש בעיצומה של עשייה גדולה. חשבתי שארצה להקדיש לו את הסיכום השבועי הזה ולהודות לו על כך שקיבל את פני במאור פנים במפלגת העבודה לפני שנתיים ונתן לי הרגשה נעימה של תמיכה ועידוד. אני שולח תנחומי לישראלה, להילה ולגיא. שבת שלום. ============================================= השבוע שהיה כך היה: מחליפים צ'פחות כאילו לא קרה כלום‬ Posted: 14 Feb 2014 06:25 AM PST חברות וחברים, יום שני השבוע הגשתי הצעת אי אמון בממשלה בשם מפלגת העבודה. במליאה לא נכח אף שר כך שיכולתי לדבר ככל שרציתי. ודיברתי. לקח לממשלה הרבה זמן למצוא שר תורן והצלחתי לעלות מספר טיעונים למה הממשלה צריכה ללכת. את הנאום תוכלו לקרוא בקישור זה. אמש נערכה בשטח E1, שטח שבין ירושלים למעלה אדומים, הפגנה גדולה. זה בסדר. ה-"לא בסדר" הוא כי בהפגנה נכחו 3 שרים ו- 20 ח"כים. עכשיו, שאלתי את עצמי, נגד מי הם מפגינים? הלא הם מפגינים נגד עצמם? הם הממשלה, הם שריה, ואם כנראה משהו לא מצא חן בעיניהם, וכנראה שלא, שילכו הביתה. אף אחד לא מכריח אותם. אבל זו כנראה המדינה הראשונה בעולם שהשרים שלה מפגנים נגדה ונגד ראש הממשלה שלה ואז ביום ראשון באים לישיבת הממשלה ומחליפים צ'פחות כאילו לא קרה כלום. דיברתי על כך ביומן הבוקר של רשת ב' (דקה 1:14:31) ובערב חדש. אז מה הפלא שביום רביעי השבוע, חברים אלו עשו גם סיכול ממוקד לנשיא הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ. האיש, מידידיה הגדולים של ישראל באירופה, מחזיק היום בעמדת מפתח בפרלמנט והשנה, כנראה, ייבחר למעין ראש ממשלת אירופה, התפקיד האקזקוטיבי הבכיר ביותר באיחוד האירופי. אז מיותר לציין למה חשוב לקיים עמו יחסי ידידות ולנצל, למשל, את עמדתו המוצהרת, כפי שהובאה כמה פעמים בימים האחרונים, נגד כל חרם על ישראל. שולץ טעה והשתמש בנתונים, אשר מראש הודיע, לא בדוקים. זה לא מכובד ולא יאה. אבל על זה לא תולים בכיכר העיר אלא מתקנים באופן אינטליגנטי ומידי כמקובל בין ידידים. כל מה שקרה אחר כך בכנסת היה מחזה עלוב ועצוב. ה"ג'ננה" יצאה לחברי הבית היהודי והם השתוללו. מפה לשם הוזכרה גם זהותו הלאומית של שולץ, הוא גרמני וזה כמובן הוסיף שמן למדורה. מיותר לומר שאלה היו רגעים מביכים והצטערתי בשביל כולנו, בשביל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין שמשקיע כ"כ הרבה מאמץ בחיזוק מעמדה הבינלאומי של הכנסת ועכשיו באו חבריו שלו ושפכו עליו מים קרים. בכנסת קיימות שדולות רבות. שדולה היא קבוצה של חברי כנסת, בדרך כלל עם תמיכה ועידוד ציבורית, הפועלים במשותף כדי לטפח נושאים שונים. אין זה גוף פרלמנטארי במובנו הפורמאלי אבל בהחלט כלי עבודה חשוב. השבוע קיימתי מפגשים של שתי שדולות מרכזיות; שדולת הגמלאים ושדולת כחול לבן. מאות גמלאים הגיעו לכנסת, בשיתוף עם הסתדרות הגמלאים, כדי למחות על העוני ההולך ומתפשט בקרב אוכלוסיית הגמלאים. יש על כך נתונים מחקריים המאוששים את זה.  אוכלוסיית הגמלאים גדלה והולכת ככל שתוחלת החיים מתארכת והמדינה אינה ערוכה כלל לטפל בהם. אלה הם חדשות טובות ורעות בעת ובעונה אחת והגמלאים חשים כי צורכיהם גדלים מצד אחד ואין ביכולתם לעמוד בהם. המדינה אינה מסייעת במובן זה ואת התסכול הביאו הגמלאים בבניין הכנסת. ברור שנדרש מאמץ ממלכתי אדיר להתמודד עם האתגר העתידי, אבל אנחנו הרי לא רואים שום דבר שהוא מעבר לקצה האף שלנו. הכינוס סוקר בתקשורת: אתר NRG וביומן אזרחי של קול ישראל (דקה 00:10) יחד עם הסתדרות התעשיינים ומשרד הכלכלה ציינו את יום כחול לבן בכנסת. זו הזדמנות נפלאה לחלוק את הצלחותיה של התעשייה הישראלית ולחפש דרכים כדי לסייע לה. 400 אלף איש מועסקים בה והיא עמוד התווך של מדינת ישראל. לא תופתעו לשמוע שהתעשיינים כועסים על המיסוי, על עלויות הייצור, על היעדר שימת לב ברמה הממשלתית ועוד טענות נוספות. השר בנט, לשבחו, הקשיב בקשב רב ואני מקווה שהשינוי הסמנטי בשם של משרדו, מ"תעשייה ומסחר" ל"כלכלה", אינו מסמל גם התרחקות מיעדי המשרד. בסך הכל היה נהדר לראות מאות תלמידים הפועלים כדי להעמיק את המודעות לתוצרת הארץ ולהבטיח כי ישראלים ירכשו את תוצרת ישראל גם כי היא טובה, גם כי המחירים נוחים וגם כי היא תומכת בחברים אחרים, כפי שראוי לסולידאריות חברתית אמתית. על חלק מאירועי היום תוכלו לקרוא בדה מרקר. שבת שלום ואולי סוף סוף גשם, נחמן

‫הצעת אי אמון 10.2.14‬ Posted: 14 Feb 2014 06:22 AM PST נחמן שי (העבודה): לא, תן לי זמן. אז אני יכול לדבר חופשי. נחמן שי (העבודה): אולי – - - נחמן שי (העבודה): אני אדבר על הצעות החוק שהפילו לי השבוע – או כבר אני אתחיל. נחמן שי (העבודה): אוקיי. למה? אין – - - נחמן שי (העבודה): אבל אין שר, אז אני חופשי. נחמן שי (העבודה): טוב. נחמן שי (העבודה): אוקיי. הייתי אומר – - - נחמן שי (העבודה): מה זה, אקוניס הוא הגיבור האישי שלי. אני עומד לצטט אותו. נחמן שי (העבודה): זה לא דבר של מה בכך שאני מצטט את אקוניס. נחמן שי (העבודה): טוב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השר שאיננו, אנחנו חושבים שהממשלה הזאת מועלת בתפקידה, ובמקום לשריין ולחזק את מעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל, עושה בדיוק ההפך: מחלישה אותו, פוגעת בו ופוגעת ממילא באינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל. קם לנו אויב. כאילו אזלו האויבים בסביבה הקרובה שלנו, קם לנו אויב. מי האויב החדש שלנו? ג'ון קרי. מזכיר המדינה האמריקני הוא האויב התורן של מדינת ישראל. בו אנחנו עכשיו צריכים לטפל. עכשיו, מיהו ג'ון קרי? אמר עליו – תכף אני אצטט ציטוטים ארוכים מדבריו – שר החוץ אמר שיש לו רקורד. אגב, כמו שאדוני היושב-ראש יודע, באמריקה נהוג לשמור רקורד על חברי קונגרס, וזה לא ריגול; בודקים איך הם הצביעו לאורך תקופה ארוכה. גם אצלנו, אגב, עושים את זה, ואז מחליטים אם אתה עומד בימין או בשמאל או באמצע או אם אתה סוציאליסט או אתה קפיטליסט וכו'. אז לקחו את הרקורד של ג'ון קרי ומצאו שב-29 השנים שהוא משמש כסנאטור, לפני שהוא הפך להיות מזכיר המדינה, יש לו רקורד מאוד חיובי מנקודת ראותה של מדינת ישראל. מה לעשות? הוא ידיד. ידיד לעת צרה. ידיד. אבל במדינת ישראל זה לא טוב, זה לא מספיק. כי אם הוא עוד ידיד זה בכלל יקלקל את הסיפור. אם היינו מוצאים אולי שהוא יצא נגדנו, הצביע נגדנו – מי שעורך את המעקב, נגיד איפא"ק או מי שהיה אומר לנו בלחישה: תשמעו, זה אסון למדינת ישראל – ניחא. אבל הוא לא. ואני באמת ובתמים מאמין בכנות כוונותיו לבוא ולמצוא פתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני, שנמשך עד בלי תום ועולה בחייהם של אנשים – עלה ועולה, וחלילה וחס עוד יעלה. הוא רוצה לנסות לפתור. אולי הוא לא יצליח. וגם הוא נוקט, צריך לומר לשבחו – באומץ לב הוא פועל. למה? כי מי שמכיר את הסוגיה הזאת יודע שמי שנכנס אליה שובר את הראש. כך קרה לנשיאים, כך קרה למזכירי מדינה, כך קרה לשליחים למיניהם. תקראו את ההיסטוריה: כמה שליחים מונו, נכנסו, פעלו וברחו מפה? ברחו. הם לא רוצים להיות פה. למה להם? למה להם? וג'ון קרי, בשנה הראשונה לתפקידו, שהיא השנה שקובעת את הטון, קובעת את המסגרת לתפקיד שלו, באמת, הוא בחר להתמקד במזרח-התיכון, והוא, אני חושב, רוצה או חושב או מאמין שאפשר להגיע להסדר. אולי הוא טועה. אגב, אולי הוא טועה. אבל לפחות לנסות מותר לו. אז הוא התחיל להופיע פה באזור פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית, רביעית, חמישית, שישית, שביעית. הוא כבר היה פה למעלה מעשר פעמים. אנחנו מתגעגעים אליך, ג'ון קרי, תבוא לארץ. היית בא כל שבועיים או מעביר כרטיס בשדה התעופה בלוד, נכנס, עושה סיבוב והולך. עכשיו כבר לא היה פה איזה שלושה שבועות. איפה קרי? נעלם. אולי כבר נמאס לו קצת. כי אדם לא אוהב שהוא בא לכאן ואומרים עליו שהוא משיחיסט, אובססיבי – תכף נגיע לציטוטים. הוא חושב שהוא עושה דבר שטוב למדינת ישראל. אגב, בשיא סופת השלג, אם אתם זוכרים, הייתה איזו שיירת מכוניות שנעה בערפל מפינה אחת של ירושלים לפינה השנייה; זה ג'ון קרי. הוא היה אתנו אפילו בשלג. אז אני לא אומר שקרי הוא כליל השלמות, לא. אבל הוא מזכיר המדינה של ארצות-הברית, וזאת עדיין המדינה החשובה ביותר בעולם, והוא החליט בגיבוי הנשיא להוביל את המשא-ומתן. ואז, כשהוא מתחיל לגבש הצעה כלשהי – ואני גם לא בטוח שזו הצעה טובה, ועוד לא התחייבנו לקבל אותה, ואנחנו לא יודעים לאן היא הולכת בכלל. אנחנו בטח לא יודעים. אני מקווה שמנהלי המשא-ומתן יודעים – אז מסתערים עליו מכל הכיוונים. סוף-סוף מצאנו מי מאיים על מדינת ישראל. מכל השחקנים בסביבה, הוא מאיים על מדינת ישראל. אומר עליו שר ביטחון, לא פחות: קרי משיחי ואובססיבי. שייקח נובל וילך. זה לא "נובל אנרג'י", זה פרס נובל. שייקח נובל. זאת אומרת, קח צל"ש ותצא לנו מהעיניים. איך? כך אומר שר הביטחון. תכף אני אדבר על מערכת היחסים ישראל–ארצות-הברית. אומר עליו שר הכלכלה, אדם שמבין שניים-שלושה דברים – אני חושב, אני מקווה – במסחר, ביחסים החשובים הללו, הכלכליים. הוא אומר: מצפים מידידותינו בעולם לעמוד לצדנו מול ניסיונות החרם ולא להיות השופר שלהם. הוא השופר שלהם עכשיו. אומר ידידנו חבר הכנסת אופיר אקוניס, שבדרך כלל מצטט את בגין; הפעם אנחנו מצטטים את אקוניס. נחמן שי (העבודה): הוא אומר: קרי מנהל – - - נחמן שי (העבודה): תקשיבו, תקשיבו לי. יש לי העונג לצטט את אופיר אקוניס. נחמן שי (העבודה): זה לא דבר שקורה לי כל יום. נחמן שי (העבודה): קרי מנהל מדיניות אגרסיבית נגד ישראל, שלא רק שלא מקרבת שלום, אלא מרחיקה אותו. לא פחות ולא יותר. נחמן שי (העבודה): אין לי, זה כל מה שיש לי; ערוץ 7. נחמן שי (העבודה): נכון, נכון. מופיע בכותרת, אתה צודק. נחמן שי (העבודה): אז מה? אז מה אם היינו – נהיה פה. אגב, זה לא ויכוח שהיה עם ראש הממשלה, עם אחד מחברי הכנסת – - - נחמן שי (העבודה): נכון. נחמן שי (העבודה): אז לא עם קרי. תעשה את הוויכוח הזה עם חברי הכנסת הערבים כשמישהו מנסה לנשל אותך מההיסטוריה שלך. זה משהו אחר. אבל לא עם קרי. למה עם קרי? עכשיו, האבסורד, האבסורד הלוא מגיע לשיאו – תכף אני אומר איך ישראל פועלת עכשיו בשביל להסביר לארצות-הברית את עמדתה, כי האמריקנים לא יצאו מפה נקיים, אנחנו נסביר להם כמה דברים. תראו מי קם להגן על קרי: שר החוץ אביגדור ליברמן. הוא תפס – אפילו ליברמן תפס שיש גבול. אני שמח, אגב, על כך, כי הוא יושב היום במשרד החוץ ומוקף באנשים שמסבירים לו – מסבירים לו, אם הוא אולי לא יודע. אני חושב שהוא יודע היטב – שג'ון קרי, לא רק שיש לו רקורד; אומר ליברמן: קרי הוא ידיד אמת של ישראל. מה החוכמה בלהפוך ידידים לאויבים? אתה שומע, ידידי חבר הכנסת אקוניס? הוא לא מנהל מדיניות אגרסיבית נגד ישראל. הוא ידיד ישראל, לפי דברי שר החוץ. ג'ון קרי מוביל את התהליך בצורה נכונה. אנחנו מייצרים עכשיו עקרונות מול האמריקנים כדי לנהל על בסיסם משא-ומתן ישיר עם הפלסטינים. את זה אומר שר החוץ, שאף אחד לא יכול לחשוד בו שאין לו השקפה לאומית. נכון? אני מקווה שאתה חושב כך. נחמן שי (העבודה): מי חושד בו? נחמן שי (העבודה): עשיתי היום דוקטורט. מי חושד בו? השר בנט. או, שלום, שרת הבריאות, זה מצוין. נעבור מייד לדבר על "הדסה". נחמן שי (העבודה): היושב-ראש הפעיל את השעון במהירות, כבר נמאס לו לשמוע אותי. נחמן שי (העבודה): ודאי, ודאי. נחמן שי (העבודה): כל אחד יש לו ציטוט. ליברמן, אגב, הוא הגיבור של "הארץ" בעניינים האלה. מה זה, אימצו אותו אל לבם. נחמן שי (העבודה): אומר השר בנט – קודם כול יש לו מה להגיד על קרי, כבר אמרנו. עכשיו, הוא אומר – מה הוא אומר? מה המרחק בין השר בנט לשר – אולי שלושה כיסאות, ארבעה כיסאות עור הצבי. הוא עכשיו אומר, חבר שלו, עליו: ליברמן מזגזג, הוא אומר. מה הוא אומר עליו? רגע, רגע: ליברמן מפחד, ואף יותר מזה – אומר: "ליברמן מפחד מבנט", אומרים מקורביו. "היום ברור שאין הבדל בין ציפי לבני לליברמן. שניהם בעד הסדר ובעד חלוקת הארץ. רק שליברמן" – נעלמה השרה. נחמן שי (העבודה): או, בבקשה. נחמן שי (העבודה): אני אעבור. יש לי שיחות כל בוקר עם השר אברמוביץ – סליחה, אהרונוביץ, השר אהרונוביץ, וכל בוקר אנחנו דנים בשיבוצים במטה המשטרה. יכול להיות – - - נחמן שי (העבודה): לא. זה בשיחה לא פורמלית. בבקשה, אדוני, אני אוכל להמשיך בנוכחותך. אז מה הוא אומר? הוא אומר ככה: "היום ברור שאין הבדל בין ציפי לבני לליברמן. ליברמן איגף את ציפי לבני משמאל. הוא בעד כביש 6 כגבול ישראל, ואנחנו מציעים" – כך אומרים חבריו לממשלה – "שלקראת הבחירות הבאות יבטא את עמדותיו השמאליות לפני הבחירות ולא אחריהן". חברים. שני אלה הם שני שרים מובילים בממשלת ישראל. שניהם ראשי סיעות, אחת בתוך הליכוד, אחת מחוץ לליכוד. הם לא מדברים באותה שפה. אגב, שר החוץ גם אמר את זה, שהממשלה הזאת לא מסוגלת להגיע לדעה מוסכמת על שום דבר – לא בצד המדיני, לא בצד הכלכלי, כי יש בה תפיסות הפוכות לגמרי. בזה אני נאלץ להסכים אתו. ואני רוצה לדעת איזה אמצעים ישראל מתכננת עכשיו כנגד ארצות-הברית. האם אנחנו עכשיו שוקלים האם להמשיך את הסיוע הישראלי לארצות-הברית בגובה של 3 מיליארד דולר בשנה? האם זה עכשיו נמצא אצלנו בדיונים? כי יכול להיות שאם המצב הזה יימשך, נפסיק לסייע סיוע כלכלי לארצות-הברית. יכול מאוד להיות שלא נעזור להם יותר לפתח מערכת בשם "כיפת ברזל", שנועדה ליירט טילים שנורים מקנדה או ממקסיקו לתוך ארצות-הברית. נפסיק את הסיוע. ואם זה רק בגובה בינוני זה יהיה "שרביט קסמים", וגם נפסיק לעזור להם בפיתוח ה"חץ" שנועד ליירט טילים מברית-המועצות, אולי, בליסטיים, לארצות-הברית. נפסיק. אנחנו לא רוצים. לא ניתן יותר לארצות-הברית את המטריה שלנו באו"ם. לא נעזור להם יותר במועצת הביטחון. ובעיקר, נפגע בהם כלכלית כמה שאנחנו יכולים יותר. למשל, אם מישהו ינסה להטיל חרם על ארצות-הברית, אנחנו לא נמנע את החרם הזה. להפך. אנחנו נפתח את הדלת ונגיד לארצות-הברית: תראו כמה אתם פגיעים וכמה אתם חלשים. אבל כל האמת היא הלוא הפוכה. האמת היא שהמדינה היחידה היום בעולם שעומדת לצדנו בכל מבחן שאנחנו עומדים בו, בכל מבחן, זו ארצות-הברית. ולפני שנתיים וחצי הפלסטינים היו במרחק נגיעה מהחלטה של מועצת הביטחון בעד מדינה פלסטינית. מרחק נגיעה. וארצות-הברית נכנסה לעומק הסוגיה הזאת רק בשניות האחרונות, ובשבועיים-שלושה הצליחה להפוך את הקערה על-פיה, ולא נתנה להם את הרוב במועצת הביטחון, ואחר כך ממילא גם במליאה הם בסוף העדיפו שלא להעלות את העניין, אף שבמליאת האו"ם הם יכולים להעביר כל החלטה שהם רוצים. אנחנו יודעים שיש להם שם רוב אוטומטי. זו הייתה דווקא ארצות-הברית, לא מדינה אחרת, שעדיין – אם יש בממשל שאוהד את ישראל פחות, אוהד את מדינת ישראל יותר – הוא עדיין הממשל הכי אוהד לישראל בכל מדינות העולם. אז מה אנחנו רוצים מהשר קרי, שמגיע הנה ומקווה להגיע להסדר? מה אנחנו רוצים ממנו? ולמה אנחנו צריכים להביא את הבית הלבן ואת מחלקת המדינה ואת השגרירה באו"ם וכל שליח אמריקני – כי שם, בניגוד לנו, זו מדינה קטנה, עם מעט מאוד תושבים, וממשלה קטנה; הם מתואמים ביניהם. אז הם יודעים להגיד תמיד אותו דבר. אצלנו זו מדינה גדולה, אף פעם השרים לא יודעים להתנבא באותה לשון; הבאתי לכם עכשיו כמה דוגמאות. אז למה אנחנו צריכים לקומם את ארצות-הברית ברגע הזה? אולי הכול יתמוטט? אפילו לשיטתך, אדוני היושב-ראש. יתמוטט, לא יצליח. אז מה, באותו רגע אנחנו שורפים את הבית ובורחים? האם לא נזדקק הלאה לתמיכה בין-לאומית? אנחנו עומדים עכשיו במתקפה מאוד קשה של אותה מערכת שנקראת BDS: Boycott Divestment and Sanctions. עומדים בה. היא לא חדשה, היא כבר מתנהלת כמה שנים; אני מניח שאתה עסקת בזה כשאתה היית שר הסברה, אני מניח – או תפוצות והסברה. אבל אני לא בטוח שזה היה באותה עוצמה שזה היום, כי זה מתחזק. ואני נגד, כמובן, מיותר להגיד, כי זה תחליף של הפלסטינים, אולי גם של ערבים, אחרים, וחוגי שמאל בעולם לערער את הלגיטימציה של מדינת ישראל. וברור שאנחנו נגד. ברור. וזה הולך ותופס תנופה. הולך ותופס תנופה. זה תופס תנופה באירופה, בכמה מדינות; זה תופס תנופה בארצות-הברית. מי היה מאמין ששני ארגוני אקדמאים אמריקניים יעבירו החלטה של חרם נגד ישראל? אומנם הם מייד חטפו גינויים מהאוניברסיטאות, אבל שתי ההחלטות האלה קיימות; אנחנו רואים שחברת האבטחה הכי גדולה מבטלת את החוזים שלה עם ישראל – אלה שקשורים לאבטחת התנחלויות; אנחנו רואים שיש ירידה ברכישת מזון שמיוצר בבקעה בבריטניה ובסקנדינביה; אנחנו רואים שקרן הפנסיה הגדולה של הולנד מחרימה בנקים בישראל בשל מימון התנחלויות; ראינו את הוויכוח שהתנהל סביב התוכנית "הורייזן 2020", שהאיחוד האירופי הוביל אותה ובסוף התפשרנו – ואני לא בטוח שהתפשרנו לשיטתך, אדוני היושב-ראש, או לשיטתו של השר אהרונוביץ או אקוניס, אלא אני חושב שיותר לשיטתנו. כתבו מכתב, אמרו: תכתבו מכתב. אנחנו נעשה את מה שאנחנו מאמינים, ואתם תכתבו את מה שאתם רוצים. אני חושב שיש פה אמירה אירופית מאוד מאוד ברורה, ואני שמח מאוד שהממשלה בעניין הזה הבינה את המציאות וקלטה שהיא הולכת להפסיד מאות – מאות מיליוני יורו, והיא צריכה את התוכנית הזאת, וטוב עשינו. אבל יש לכם – ממשלת בריטניה מפרסמת הודעה רשמית שאין להשקיע בבתי-עסק מעבר לקו הירוק. חברת המים הגדולה בהולנד הפסיקה לעבוד מול "מקורות". רומניה מאשרת ייבוא עובדים לענף הבנייה אך ורק לתוך גבולות הקו הירוק. היעדר פטור ממכס על מוצרי התנחלויות בכל אירופה. יש פה פעולה מאורגנת שהולכת ומתפשטת, באופן טבעי, בעולם, ואנחנו, שמתנגדים. אני חושב שהיום בצדק אומרים: בואו נפריד, אל תפגעו לנו בכיס, אל תפגעו לנו בפעילות המסחרית שלנו. אתם רוצים לנהל מולנו מערכה מדינית, ננהל מערכה מדינית, אבל זה לא עובד כך, כי אין לנו כל הכלים. אנחנו לא הנגנים היחידים בתזמורת הזאת. ובמקום שאנחנו ננסה להרגיע את הרוחות ולהרגיע את האירופים, בין היתר מפני שאני רוצה להגיד לכם שרוב היצוא שלנו הוא לאירופה. נכון שהשר בנט מתכנן את השווקים במזרח. בינתיים השוק הכי חזק של מדינת ישראל הוא אירופה, גם ביצוא וגם ביבוא. ותארו לעצמכם שזה מתפשט לכיוון אירופה, מה אנחנו עושים אז? לאן אנחנו הולכים? אז לכן, הממשלה – אני חוזר לדברים שפתחתי בהם – מנהלת את מדיניותה בחוסר אחריות. זה לא רק גוונים; מנהלת בחוסר אחריות, כי אם ראש הממשלה לא יכול – וכנראה אז ניסה לעשות את זה ולא הצליח – לקרוא לשרים שלו ולהגיד להם: שבו בשקט – שבו בשקט – כולל סגני השרים שלו, שהם מאוד פופולריים בזמן האחרון, כולל סגן השר דנון, ידידי; הוא אמר שארצות-הברית שמה לישראל אקדח לרקה. זאת אומרת, זה דימוי מעולם של מעשי שוד. וגם סגני שרים אחרים, כולל ידידי חבר הכנסת אקוניס, שעוד מעט ירצה להשיב לי. אז אם הוא לא מסוגל להטיל את מרותו עליהם – לא צריך בשביל זה חוק משילות ולא לפגוע באחוז החסימה. לא צריך. צריך מנהיגות. צריך להגיד: רבותי, זה הקו שלי, בנימין נתניהו. או שאתם הולכים עם הקו שלי, או שאתם הולכים הביתה. אני רוצה לראות מי יהיה השר הראשון ומי יהיה סגן השר הראשון שילך הביתה. בסופו של דבר כולם צריכים ללכת הביתה. תודה רבה. נחמן שי (העבודה): תודה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תראו איך החוק הפיטרי עובד. זאת אומרת, שדבר רע אחד גורר דברים רעים אחרים. כל החוק הזה מיותר. עכשיו, מחוסר יכולת להתמודד אתו הפרידו חלק, והוא ממשיך להיות רע, לא שיפרו אותו. זה נשאר רע, רק הגבירו את הרע שבדבר, כאילו – נתחכם. גם החצי שנשאר וגם החצי המופרד, גם זה שהלך ימינה וגם זה שהלך שמאלה, מיותרים. לא צריך את החוק הזה. זה בניגוד לדברים היסודיים האמיתיים הכי חשובים, וזה זכות מינימלית שתהיה לאזרחים ולקבוצות במדינת ישראל להתארגן ולקבל ייצוג במוסדות הנבחרים. ואם אנחנו חוקרים את ההיסטוריה הארוכה, וידידי פרופ' שלמה אבינרי כתב על כך מאמר מרתק, זה גם סיפורה של הציונות, ואני בטוח שחברי חברי הכנסת הערבים לא ציונים בדיוק, אבל הציונות, בחשיבה שלה איך לערוך את המוסדות של המדינה בדרך, דיברה על בחירות יחסיות. מה תכלית המילים "בחירות יחסיות"? שנותנים לקבוצות קטנות אפשרות לייצוג. זה כל כך טבעי ונכון. אנחנו מדינה שנאבקת יום ולילה לשכנע את העולם שזו מדינה שוות זכויות. מילא, יכול להיות, אנחנו כבר יודעים את האמת: ערביי השטחים, ערביי עזה, שבכלל יש להם נסיבות, הם לא שווי זכויות, לא לנו, לא למישהו אחר, זה סיפור שונה. אבל בתוככי מדינת ישראל, בתוך הקו הירוק, שכבר מחקו אותו, כי לא רוצים לדבר עליו, גם שם לא יהיו זכויות שוות? גם שם אנשים לא יהיו שווים האחד לאחר? אני מבין את רצונה של הממשלה לחזק את כוחה, למרות שאמרתי את זה כמה וכמה פעמים: אין לה בעיה של כוח. יש לה כוח, היא צריכה רצון להזיז דברים, היא צריכה רצון לנהל, את היתר כבר אפשר למצוא. לא הסמכויות קובעות. אבל אפילו אם זה כך, מה אתם רוצים מהחרדים, שיש להם כמה מפלגות עם חברים, מספר קטן, ומהערבים – מה רוצים מהם? מה זה ישנה אם תהיה מפלגה ערבית אחת גדולה ומפלגה חרדית אחת גדולה? האם זה יעשה איזה שינוי בחיים הפוליטיים במדינת ישראל? זה יעשה רק דבר אחד, ימנע מקבוצות שראויות לייצוג, שהדמוקרטיה שלנו בנויה עליהן, לקבל את המקום שלהן בכנסת. זה מה שזה יעשה. זה לא יהיה לכבודה של הכנסת, זה לא יהיה לכבודה של מדינת ישראל, ואנחנו, שנאבקים כל כך קשה לשכנע את העולם שיש פה אנשים עם זכויות שוות האחד לאחר, נפסיד גם במערכה הזאת. תודה. נחמן שי (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל פעם נדמה לי שמיצינו את שלב הקסמים וההוקוס-פוקוסים של הממשלה, אבל אין גבול לכך. מה שקורה בתחום הדיור – מצד אחד הצורך הוא עצום, הוא באמת עצום. הבעיה היא אקוטית, מחירי הדירות מזנקים. אנחנו מדברים היום על 148 משכורות שנדרשות לזוג צעיר כדי לרכוש את הדירה הראשונה שלו. אין דבר כזה בעולם. בעולם אין דבר כזה שזוג צעיר צריך לעבוד 12 שנים רק כדי לרכוש את דירתו הראשונה ובאמצע לא לאכול, לא לשתות ולא לעשות שום דבר אחר. הצורך הוא עצום. מצד שני, מחפשים כל פעם בכובע: אולי נמשוך עוד משהו קטן, עוד פתק קטן. הפתק האחרון שמשכו, היה כתוב עליו: מתחמים מועדפים לדיור. כל מיני קיצורים. כל כך אהבתי את הקיצורים, ה"בלבל" וה"מלמל" ו"הדלדל" וה"בלבל" שלא לוקחים אותנו לשום מקום. מה עושים פה? מאחר שלא מצליחים לפרוץ את הדרך העיקרית – שהיא אגב בבעלות הממשלה, היא לא בבעלות של איזה מדינה אחרת, היא לא ברשות הפלסטינית, היא שלנו – אז הולכים לעשות קיצורי דרך. לקיצורי דרך יש תכונה רעה מאוד: הם מזיקים, הם פוגעים, הם הולכים לא בדרך הישרה והם משחיתים כל נקודה שהם נוגעים בה, אם זה בתוכניות, אם זה בשטח, אם זה בקבוצות אוכלוסייה שזכאיות ורשאיות לקבל הקלות והתחשבות מהממשלה, כי הדחפור עכשיו לא יכול לפרוץ את הדרך העיקרית, אז הוא הולך בצדדים. זה הכישלון העיקרי של הממשלה הזאת, שכבר מחזיקה את ההגה למעלה משנה, שצעקה ולכאורה האזינה לקולות הציבוריים: אנחנו הולכים לפתור את הבעיה. לא מסוגלת להתמודד. ממציאה המצאות – - נחמן שי (העבודה): - – ממציאה המצאות. סגן השר, ממציאים המצאות. ואני מבטיח לך, ידידי הטוב, שבעוד שנה, במקום ה"בלמל" הזה, הוותמ"ל הזה, יופיע ה"ווגל"ל" הזה, שזה יהיה ועדות גיוס לאומיות הפוכות. אני אמציא לך קיצורים, בקיצורים אנחנו טובים מאוד, אתה יודע, יש לנו מסורת. יש גם קיצורים לקיצורים. זו לא הבעיה של הקיצורים. הבעיה היא שהממשלה תיקח אחריות על עצמה, ותבין שהיא צריכה לדאוג לדיור לאנשים במדינה הזאת, והיא צריכה לעבוד בשבילם, כולל בנייה. ואני מסכים, הממשלה צריכה בחירום להיכנס לבנייה עצמה. כמו שבעבר היו גלי עלייה והיו ביקושים ואפשר היה לתת להם מענה, את זה צריכה לעשות הממשלה עכשיו. יש לה היכולת. ובמקום  להשקיע בכל מיני חידודי לשון וססמאות, קחו את ההגה בידיים, קחו את הדחפור, תיסעו בדרך הראשית ותבנו את הבתים שצריך לבנות. תודה. נחמן שי (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק הזה מבוסס על הזיכרון הקצר של הציבור, יש דבר כזה. ברוך השם, צרות לא חסרות, ואז אם לא בוער משהו ממש בידיים, מתעלמים וממשיכים הלאה. הציבור הישראלי, יש לו רמת סבל גבוהה ובאמת ראויה להערכה. לכן הממשלה יכולה לשכוח עכשיו את מאות האלפים שצעדו ברחובות לפני קצת יותר משנתיים, שנתיים ורבע, מאות אלפים שמחו מחאה גדולה; מאות אלפים שבין היתר הביאו את מפלגת יש עתיד – הם גם יורידו אותה, אבל הביאו אותה למקום מאוד גבוה; רצו לראות שינוי במדינת ישראל; האמינו שהתנופה שלהם מוכרחה לחולל שינוי גדול. את התוצאות אנחנו רואים עכשיו לא רק בחוק הרע הזה אלא גם – - נחמן שי (העבודה): - – במשאלי דעת קהל, ששנתם של חברי ביש עתיד נודדת, אם הם חרדים למשהו. הם חרדים, ודאי, כי כך נמדדת אי-שביעות הרצון מהם – לא במפתיע, מפני שהם שכחו מי שלח אותם לכנסת. מה הציבור רצה? הציבור רצה להיות צמוד להבטחתו של ראש הממשלה: ייתנו – יקבלו. ייתנו – יקבלו. אם אתה נותן, אתה משלם במסים, אתה משלם בכספים שלך למדינה – אתה מצפה שהמדינה תיתן לך בחזרה. זאת נוסחה מצוינת, היא נוסחה קלאסית, היא בכלל לא זקוקה לכל החישובים המפולפלים האלה ששמענו פה – שהם כמובן משמעותיים, אני לא מזלזל בחישובים האלה – אבל היא אומרת דבר אחד: אזרחים רשאים לקבל מהמדינה שירותים. הם רשאים לקבל חינוך, רשאים לקבל רווחה, רשאים לקבל הגנה, רשאים לקבל משטרה, ביטחון פנים. הם רשאים להרגיש שהמדינה שומרת עליהם, מגינה עליהם, חפצה בהם, הם יקרים לה. מה שאנחנו רואים עכשיו זה בדיוק ההפך. על מנת לזכות באיזו תהילת עולם קצרה מאוד, כי לכל אחד יש איזה שעון מתקתק ברקע, כשהוא רואה שאו-טו-טו הוא הולך למבחן הבא שלו לפני הציבור, אז מקצצים בהוצאה, מקטינים אותה, משנים את החישובים. אף אחד לא מבין כל כך מה קורה פה, כי זה באמת רחוק, זה בעולמות גבוהים. אבל בפועל, כל אחד מאתנו, כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, הולך להרגיש בשנה הבאה יותר רע. יש גם עתיד לזה, כי בשנה שתבוא אחריה יהיה עוד יותר רע, ואחר כך יהיה עוד יותר רע. ואז, כשיהיה רע מאוד, אולי אולי יתחולל השינוי. אבל אז כבר תבוא ממשלה אחרת ויבוא איזה גאון חדש, והוא יהפוך עוד פעם את החישובים האלה, ואפשר יהיה עוד פעם להטעות ולשקר לעם ישראל. תודה.